רגע עם נודלי

לנגד עיניים ערביות

לא חשבתי שזה יקרה, אבל אני מאוד־מאוד אוהבת את האלבום החדש של קט סטיבנס — סליחה, יוסוף איסלאם — עם קולו החם ושיריו הפשוטים, הנאיביים, המייחלים לעולם אידיאלי. כן, אפילו אחרי 30 שנה שהוא מוסלמי אדוק שסומן על ידי הממשל האמריקאי כתומך פעיל בחמאס ועל ידי ממשלת ישראל כסכנה לשלום הציבור (עד כדי כך שמיד עם נחיתתו בנתב"ג בשנת 2000 הוא גורש מיד חזרה).

גם לולא הרקורד של סטיבנס קשה לחשוד בי ששירי אהבה לאללה ולמוחמד יהיו גבוה ברשימת ההשמעות שלי, אבל באלבום הזה — הרשמי הראשון שלו מאז 1978 — יש שירים מקסימים שמוכיחים שהכישרון עוד שם, שנמאס לו להפיק תקליטי איסלאם לילדים כמו A Is For Allah, ושהוא צמא לחזור לקהל המערבי שלו. הטקסטים אולי רוחניקיים, אבל הלחנים הפולקי־היפיים נותרו מדבקים, ותוכלו בהחלט לתפוס את עצמכם מפזמים את השיר הפילוסופי In The End, או נהנים מהרומנטיקה המוזרה של Where True Love Goes (שכוללת את השורה הביזארית "כנראה אלוהים תכנת אותך". כנראה באמת).

באופן מודע מאוד, סטיבנס בחר לכלול באלבום רק שיר אחד שלא הוא כתב. העובדה שהוא מחדש כאן את הלהיט Don’t Let Me Be Misunderstood היא בקשה ברורה מצד הקהל המערבי, שיבין ויסלח לו על משגי העבר (כולל התבטאות אומללה נגד סלמאן רושדי, שלפיה "כל סופר שמחלל את כבוד הנביא דינו מוות"). הקטעים המעיקים באלבום הם קטעי דקלום עם שמות כמו "לחישות מגן רוחני" ו"כשפרפרים עוזבים": דחיל רבאק, קט, קאט דה בולשיט.

מה אני אגיד לכם, עצוב לחשוב שסטיבנס התאסלם בגלל ספר קוראן שאחיו הביא לו כמזכרת מהעיר העתיקה בירושלים. אם הוא רק היה קונה לו מנת חומוס צנוברים אצל לינא ברובע המוסלמי במקום, הכל היה נראה אחרת.

יוסוף (קט סטיבנס), An Other Cup

הטוב: מן אללה

הרע: חזבאללה

המכוער: עבדאללה. והוא גם חייב לנו חצי רבע

ביטלמאניה דיפרסיה

שיהיה ברור: לא מדובר כאן ב"אלבום חדש של הביטלס", כפי שנטען פה ושם בתקשורת. שהרי הביטלס — חציים מתים, רבעם עסוק בגירושים מכוערים מדוגמנית עם עבר מלוכלך בפורנו רך, ורבעם סתם טמבל חביב ומזדקן — לא הקליטו ולו תו אחד חדש עבור הפרויקט הניסיוני ששמו Love. האלבום, מתחילתו ועד סופו, הוא הפרויקט של המפיק הגאון ג'ורג' מרטין, ובנו ג'יילז.

Love נולד (בחטא?) בעקבות פנייה של להקת סירק דה סוליי, שביקשה לקיים מופע קרקסי המבוסס על שירי הביטלס, לאחר שקיבלה את אישורם של הביטלים הקיימים ושארי הבשר של אלה שכבר אינם. ואז ישבו הגברים לבית מרטין, פירקו לגורמים הקלטות של הביטלס ובנו אותן מחדש. חלק מהשירים נותרו בגירסה עירומה, וחלקם יצאו מטולאים עד כדי תחושה של פאזל — עם המאזין בתפקיד שרלוק הולמס, מנסה לפענח מאיפה הכינור הזה, ומאיפה סולו התופים ההוא. מה שבטוח, אם איזה די.ג'יי צעיר היה יוצר את המאש־אפ'ס האלה, היו תובעים את אמ־אמא שלו.

בקיצור, Love הוא בפירוש אלבום למיטיבי לכת בשבילי הביטלס, שישמחו לגלות איך הפכו קטע של רינגו למקצב אר אנ' בי עדכני. אלה הבקיאים פחות, או שסתם מעדיפים את שירי ההרמוניות המושלמות של הלהקה על גבי ניסויים קקופוניים כמו "רבולושן מס' 9", מוטב שיפנו לאוסף הסטנדרטי הקרוב למקום מגוריהם. מומלצים: האוסף "האדום" המכסה את 1962־1966, והאוסף "הכחול" המכסה את 1967־1970.

הביטלס, Love

הטוב: הפתיח היפהפה ל־Octopus’s Garden

הרע: הפתיח של "מילואים". צפו ותיווכחו

המכוער: רינגו סטאר

פו יהי

כל אלבום של אמן מצליח שיוצא באוקטובר־נובמבר ולא מכיל יצירות חדשות, חשוד מיידי בחנפנות לכבוד הכריסמס. זוהי שעתם היפה של כל האוספים־מאגדים־מארזים שמכילים בעיקר מיחזור וקרטון (ע"ע האוספים החדשים של דפש מוד, יו 2, מובי ועוד). אבל הפו פייטרז היא להקה של גברים אמיתיים, ואל לנו לחשוד בהם בחנפנות. האלבום שלהם הוא לא אוסף: הוא האלבום הראשון! שלהם! בהופעה! ולא סתם הופעה, אלא הופעה אקוסטית! לא "מופע אנפלאגד", חלילה; זה מונח המזוהה עם הניינטיז ועם נירוונה — אותה להקה שדייב גרול, מנהיג הפייטרז ואליל הבנות, הצליח לצאת מצילה הענק, ולצאת כמו מלך.

למרות הצליל השונה כל כך של הפייטרז מתברר שגם הם יכולים, ממש כמו להקת האם שלא נזכיר את שמה, להתחרע עם פסנתר וגיטרה אקוסטית לבדם. במילים אחרות, השירים של הפו פייטרז מחזיקים יופי גם בלי לחיצה על פדל הדיסטורשן. מומלץ למי שכבר מכיר את המקור ורוצה לשמוע גירסה קצת יותר אינטימית וקצת פחות רועשת.

פו פייטרז, Skin and Bones

הטוב: לעשות פו על משהו חם

הרע: לעשות פו על משהו קר

המכוער: באמת שרינגו סטאר