כשהקליק נעדר והספק נשאר
אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות מין מצב ביניים כזה לא ברור. רבאק, למה אי אפשר להתלהב בצורה ברורה, או לחילופין, להרגיש שזה לגמרי לא זה
הכרתי בחור חמוד להפליא, ואנחנו יוצאים בערך חודשיים. ההתלהבות שלו הדביקה אותי, אבל לא לגמרי. אני נמצאת בתחושה של בסדר כזה, מין אמצע מאוד מעצבן. לפעמים כיף, לפעמים פחות. לפעמים אני נמשכת ולפעמים נרתעת. לפעמים מתרגשת לפני הפגישה לפעמים אדישה.
אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות מין מצב ביניים כזה לא ברור. רבאק, למה אי אפשר להתלהב בצורה ברורה, או לחילופין, להרגיש שזה לגמרי לא זה.
נפגשנו בבליינד דייט. איך שראה אותי, הבחור הדביק לי נשיקה על הלחי ודפק את החיוך של הלייף. הפגישה זרמה, היה מצחיק וחביב. לא היה מדהים ומרגש , אבל בהחלט פגישה שמשאירה טעם של עוד.
כאן כבר ציפיתי שההתרגשות שלי תהיה בשיאה
ממש לפי כל כללי המשחק, הוא התקשר בערב למחרת. דיברנו בערך שעה. השיחה קלחה, ונקבעה פגישה נוספת. הפגישה השנייה הסתיימה בנשיקת לילה טוב סוערת. לאחר אותה פגישה כבר היה מקום לסמסים בסגנון "שיהיה לך יום מדהים וערב עוד יותר טוב. מחכה לראותך בערב". כאן כבר ציפיתי שההתרגשות שלי תהיה בשיאה, אבל שוב נותרתי מעט אדישה.
לאחר כמה פגישות, כשהעניינים נהיו קצת יותר אינטימיים, לא הרגשתי התאמה מטורפת בתחום המיני. הוא אוהב את זה חזק, אני אוהבת את זה עדין, הוא בקטע של שליטה, ואני בקטע של "בוא קצת נירגע". לפעמים הרגשתי שנדרשת ממני הגמישות של נדיה קומנצ'י כדי להתאים את עצמי לקצב המסחרר של החלפת התנוחות והאקרובטיקה הנלווית אליהן. דווקא ניתן היה למצוא פוטנציאל בכל הנתונים הפיזיים, אבל הלכה למעשה זה לא היה ממש זה.
אם הייתי מכינה רשימה של קריטריונים שלפיהם אמדוד את הבחור המיועד, הוא היה מקבל פלוס ברוב המוחלט של הסעיפים: הוא חייכן, חכם, גבוה, שרירי, רגיש, קצת חנון, צוחק מכל הבדיחות שלי ועוד ועוד. אז מה כאן בעצם לא מתאים?
אבל לאחר חשיבה מאומצת, הגעתי למסקנה שכל אלה הם רק תירוצים עלובים. זה לא משנה כמה פלוסים הצלחתי לסמן ברשימה, יש משהו אחד ויחיד שלא ניתן להגדיר שחייב להתקיים בין שניים שנרקם ביניהם קשר רומנטי, אותה כימיה שעד היום אף אחד לא הצליח להסביר. אני מדברת על אותו ה"קליק", שאת ההדים שהוא עושה שומעים בצורה של דפיקות לב מואצות, והמון התרגשות לפני הפגישות.
"הקליק" הוא רק התסמין, כמובן, למשהו שאי אפשר לתאר במילים. יש מין משהו כזה שפשוט עושה את ההבדל בין רשימה של פלוסים לבין תחושת התמגנטות לאדם שמולך. זה משהו שאפשר להרגיש רק פנים מול פנים, לא באינטרנט, לא בטלפון, אלא רק במציאות של ממש. זה מבוסס על הדבר הזה שקורה בין כל שני בני אדם בעולם, סוג של תגובה הדדית בין שני עולמות. נכון, היה קל בהרבה אילו במקום זה הסימן האולטימטיבי היה צבע עיניים, או אות ראשונה של השם. אבל האמת היא שרק אותו דבר חמקמק, שמה שהכי מגדיר אותו זה היותו בלתי מוגדר, הוא הסימן והוא המרכיב הנדרש.
קשה להודות שמה שחסר הוא הדבר האמורפי הזה
לפעמים כשיש כל כך הרבה דברים חיוביים קצת קשה להודות שמה שחסר הוא הדבר האמורפי הזה. הגיוני יותר להסביר את זה בכל מיני סיבות פסיכולוגיות ולהסתבך עם עצמך. אבל בסופו של דבר,כשיש קצת ספק, אפשר לתת עוד צ'אנס, אבל אם הספק נשאר וה"קליק" נעדר - ראוי להיפרד כידידים.
אם הקליק אכן קיים, ובנוסף סימנת לעצמך המון פלוסים ברשימה, הרי שמצאת לעצמך את מערכת היחסים המושלמת. לעומת זאת, קיים גם לצערנו מצב הפוך, בו כמעט שלא סימנת פלוסים, אבל אותו הקליק בכל זאת מהדהד שם, ובגדול. טוב, זה כבר נושא לכתבה אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
