משאירים את ישראל מאחור
אמר פעם מי שאמר, כי בארץ ישראל יהודים אינם רק סתם חיים, אלא נלחמים לחיות. אולי אמירה זו ודומות לה יכולת לבאר במידת מה את האיבה והבוז שרחשו אזרחי ישראל, לכל אותם יהודים אשר התנסו בחוויה הישראלית ובחרו להגר למחוזות אחרים. שהרי אם "כל הארץ חזית" קל להבין מדוע עוזבי הארץ נחשבו לעריקים בקרב. למרות גישה עוינת זו תופעת עזיבת הארץ מאחור ליוותה את היישוב הציוני משחר קיומו (מחצית מ-40,000 אנשי העלייה השנייה עזבו את הארץ) ועל כן נעסוק בה הפעם.
מתוך עשרות שנות קיומה של ישראל נמקד את המבט דווקא בשנים הראשונות. עיון בארכיוני העיתונים מעלה כי מרבית הידיעות אשר עסקו באותה עת בתופעת "הבורחים" (לימים - היורדים), עוסקות בדיווחים על כשלונם המוסרי והקשיים בהם הם נתקלים בארצות אליהן היגרו. מעטות עוסקות בנסיון להבין מדוע עוזבים העוזבים. כתבה אחת, מאותן מתי מעט, התפרסמה באוקטובר 1949, בעיתון "ידיעות אחרונות" - כתבה פרי עטו של הכתב הנועז אביעזר גולן, אשר הסתנן במסווה של מהגר תמים אל משרדי הקונסוליה הצרפתית בת"א וניסה לתהות על קנקנם של המהגרים. לפניכם מספר קטעים נבחרים :
חוזרים הביתה, לצרפתה
השוטר השומר לפני הקונסוליה הצרפתית בתל אביב אמר: "היום יום קל. רק כעשרה אנשים נמצאים בפנים". הייתי ה-11. "אני רוצה ויזה לצרפת", אמרתי לפקידה. היא הושיטה לי טופס: "בבקשה למלא ולחכות. הואיל נא לשבת. הנה שם, כיסא פנוי". בעוד אני משים את עצמי כמתעסק במילוי הטופס הסתכלתי סביבי: זוג צעיר, גבר, שני צעירים, עוד גבר ועוד זוג מבוגר יותר. מהם עוד יגעו על הטפסים, לשונם משתרבבת בהתרכזות. האחרים כבר סיימו וחיכו.
הצעירה השיבה בחיוך על מבטי שנתלה בה. הגבר לידה נשא את ראשו בזעף. ברם מבטו התרכך מייד בראותו את טופס בקשת הויזה בידי - אחים לצרה. הוא זרק לעברי כמה מילים חפוזות בצרפתית, וכשראה שאיני מבין, חזר עליהן בעברית משובשת: "חוזר הביתה? לצרפתה?" דומה משום שנקט בלשון נקבה, נשמעה בפיו המילה "צרפת" רכה יותר, אהובה יותר.
"לא, רק טרנזיט" שיקרתי.
"אה, אבל תראה צרפת; צרפת יפה מאוד; טוב מאוד; יופי!"
"יפה?"
הוא עיווה את פניו. הצעירה, אשתו, היתה נכונה להתפייס: "גם פה יופי".
"ולמה אתם נוסעים?" שאלתי את הבעל. לרגע הסס, אולם התשובה לשאלתי תססה בקרבו, מי יודע כמה שבועות וחודשים, מבלי ימצא מי שיבקשנה, והוא נתפתה. "פה לא חיים... פה..." הוא עוד חיפש את הפתיחה הנכונה - "הבט, אני לא רוצה הרבה. בצרפת לא רציתי הרבה. הייתי גנן עם אבא שלי ליד פריס. היתה לנו חלקה קטנה וגידלנו פרחים לשיווק. לכאן באתי לא כדי להישאר אלא כדי להילחם. אבל מצא חן בעיני הכל והחלטתי: נחיה כאן. הבאתי את אשתי. בגדוד אמרו לי: גנן? יופי. פה הפרחים ביוקר, תעשה הרבה כסף. לא רוצה הרבה כסף. רציתי - מקום לגור. באה האישה, לא היה חדר, גרה במלון, הלך כל הכסף. נתנו לי חדר ביפו. יצאתי מהצבא, אמרו לי - אין עבודה. ביקשתי אדמה, אמרו לי לך לקרן הקיימת. בקרן קיימת אמרו - לך לרכוש נטוש. ברכוש נטוש אמרו - צריך לשלם. אשתי עבדה בתפירה ואני הלכתי במשרדים. אחר כך עבדתי בכביש. קשה וכסף מעט ולא מספיק, ועוד הלכתי במשרדים. זה לא חיים. אנחנו מוכרים החדר ביפו קונים כרטיס למרסייל.
קולו היה שקט, בלי ההתרגשות הגאלית. כאילו סיפר על מות מישהו קרוב. אשתו נשענה על כתפו וראיתי את ידיה - קשות. ידי נערה עובדת שלגמרי לא מצטיירות במוחנו עם פריסאית. הדברים משכו תשומת לב. הנוכחים האחרים בחדר התקרבו, נענעו בראשם לאות הסכמה, או שניסו לתקוע מילת ויכוח. השתררה אווירה של וידויים.
לעבוד קשה קשה כדי לחיות רע מאוד
"זה נכון, קשה לחיות כאן" נענה ואמר הגבר הבא בימים שישב עם אשתו בקצה הספסל. האשה מלאה אחריו באידיש: "האנשים קשים כאן". והגבר הניע בראשו: "החיים קשים, ולכן האנשים קשים. אין לי טענות אליהם. אבל אני ואשתי כבר באים בימים - עבר עלינו הרבה. אנחנו מפולין, היינו במחנות ואיך שהוא התגלגלנו עם תום המלחמה לפריס. הקימותי שם עסק בשוק הסמרטוטים, וחיינו. כשהפכתי את הכסף שקיבלתי תמורת העסק ללירות ישראליות היו לי פחות מ-400 לירות. חיינו חודשיים במחנה עולים. יש לנו קרובים בתל אביב, וכששמעו שאנחנו כאן, נסעו אלינו לנתניה והביאונו. גרנו אצלהם יומיים ואחר כך התחילו מרמזים שאולי מוטב שנשוב למחנה, כדי שלא נאבד את זכותינו לשיכון. אין לי טענות אליהם, גם להם לא היה קל - דירה קטנה ומשפחה גדולה. אבל נניח שנקבל שיכון - מה אחרי כן? פה צריכים לעבוד קשה קשה כדי לחיות רע מאוד. אנחנו כבר זקנים - בפריס נסתדר".
מארבעת האחרים - שלושה היו מצפון אפריקה והרביעי משטרסבורג. הוא דיבר קצרות וגלויות. בא לארץ מתוך רצון בארפתקה, מצא את הארפתקה, נמאסה עליו והוא חוזר. אנטימשיות בצרפת? הוא שחקן כדורגל מקצועי ושחקן טוב. בו לא תפגע האנטישמיות. כאן לא משלמים עבור כדורגל; כאן צריך לשחק ולעבוד. לא טוב...".
הבחור מטריפולי נסע חזרה הביתה, דרך מרסייל. אביו מת והוא נוסע להביא את המשפחה. בודאי שיחזור, בטריפולי אין ליהודים מה לעשות. אבל הוא מסכים: קשה לחיות כאן. השניים האחרים, הצעירים, נחרו בבוז. הם לא יחזרו. מה חסר להם בבית, באלג'יר? שם איש לא קורא להם "מרוקני"
דלת צדדית נפתחה ומישהו קרא: מספר שלוש. הגנן מפריס ואשתו קמו. אני ניצלתי את ההזדמנות הזו וחמקתי החוצה. קבוצה של כ-40 צעירים, עודם לבושים במדי צבא, עברו על פני ושמעתי את השוטר מדריכם אל משרדי הקונסוליה.
מבלי משים נזכרתי ביום שהגעתי, עם יחידה עברית בצבא הבריטי, לטריפולי. וזכרתי כיצד יצאה הקהילה כולה לקדם אותנו בפרחים ובדגלים. וזכרתי יום אחר, ערב פסח תש"ה, כאשר הגעתי חייל יהודי בודד, למלון עלוב בפריס וחלון חדרי נשקף על הרחוב. מבעד לחלון ראיתי את הדירה ממול ואת השולחן הגדול הערוך לסדר, ואת הנשים, עקרת הבית ובנותיה, מחכות לשוב הגברים מבית הכנסת. ישבתי כמהופנט מול החלון ולא הפניתי את עיני מן הדירה ממול - עד שילד קטן התדפק על חדרי ואמר באידיש: "אמא מזמינה אותך להשתתף בסדר אצלנו". איך שהוא הרגישו בי, ואיך שהוא ניחשו שאני יהודי, בודד ורחוק מביתו בליל הסדר בעיר זרה.
וחשבתי, שבארץ כולה, ובין עשרות אלפי החיילים היהודים שנהנו מקבלת פנים לבבית של יהודי אירופה וצפון אפריקה, לא נמצאו עשרה שהזמינו לביתם - לחג הפסח או לראש השנה או לשמחת תורה - מישהו מבין תשעים אלף יהודי המחנות שחגם הוחג באוהל קרוע, הרחק מבני משפחתם, זרים ובודדים בארץ שאליה באו כבוא בנים לבית אבותיהם. וחשבתי שאילו חדלנו להיות "הדור המחדש", "היוצא מעבדות לחירות", "הבונה וגואל את המולדת" וחזרנו והיינו לשעה קלה יהודים טובים, סתם עם קצת "לב יהודי" ואפילו גלותי - היתה הארץ נבנית ונגאלת עם קצת פחות לבבות הרוסים.
"במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן .
