שוחה נגד הזרם

שמו של רומן הביכורים שכתב השחקן והמחזאי הצרפתי דניס לאשו נשמע כמו מנואלה ללימודי שפתו של גתה, אבל בספר "אני לומד גרמנית", מתברר במהרה, מהדהדת גרמניה כזיכרון רחוק, מאיים ומודחק עמו מנסה הגיבור להתמודד. ארנסט, בן להורים גרמנים שעקרו בשנות השישים לפריז, התכחשו לארץ מוצאם ושרפו את הגשרים לעבר. הסודות ובעיקר השתיקה, הופכים לחלק משגרת יומה של משפחתו, עד שארנסט מחליט ללמוד גרמנית ומפעיל בלי דעת מנגנון של רגשי אשם וחיבוטי זהות. "השתיקה, כל אותן מילים שלא נאמרות אבל תלויות באוויר, הן נושא מצוין לכתיבה", אומר לאשו, "ריתקה אותי המחשבה שגם הדברים שאינם נאמרים עוברים בירושה. השתיקה היא דרך נוספת לתקשר". הרעיון לכתיבת הרומן נבט במהלך משפטו של מוריס פאפון, שר בתקופת נשיאותו של ז'יסקר ד'אסטן ששיתף פעולה עם הנאצים בכליאה ושילוח יהודים למחנות ההשמדה. "במשך שנים הוא שתק והדחיק את העבר עד שהוא צף על פני השטח. אי אפשר לברוח מהעבר", אומר לאשו.

לאשו. "יש אנשים שרוצים לספר ויש מי שרוצה לשמוע. כל עוד יש ניצולים אי אפשר לעבור הלאה"

כתיבת הספר ארכה ארבעה וחצי חודשים בלבד. "כאילו הסיפור היה קיים ורק צריך היה להוציא אותו", הוא משתעשע במחשבה. עד לכתיבתו התמקד לאשו במחזאות. "מעולם לא חשבתי שאהיה סופר. לא הייתי חולם על זה אפילו. בשבילי סופרים היו אנשים בדרך כלל מתים שלמדתי עליהם בבית הספר", הוא אומר, "כתיבת רומנים פחות טבעית לי מכתיבת דיאלוגים לתיאטרון או לקולנוע. בתיאטרון השפה הכתובה מדוברת. הרומן עובר מהכתב אל פְּנים הקורא בשקט. זה מכתיב קצב אחר, תפישה אחרת. חששתי מכתיבת רומן שהיא החופש המוחלט מול כתיבת מחזה שנוצר לתוך מגבלות מוכתבות. בהחלט הרגשתי מאוים".

מבחינה צורנית, הספר - על משפטיו הקצרים והקצובים והמוזיקליות שבו - מזכיר תסריט או מחזה.

"נאחזתי במוכר. לא היה לי אומץ לצאת לחיפוש אחרי משפטים ליריים וחשבתי שבגלל שנושא הזיכרון והמלחמה מסוכן ורגיש, עדיף לא להתפזר. חשבתי שאם אשמור על סגנון נקי ומשפטים קצרים, לא אסתבך. מבחינת הנושא, כשאתה כותב על שתיקה עדיף לא לברבר. ניסיתי לומר הרבה במעט מילים, לתת לקורא למצוא משמעויות בין השורות. מבחינת הקצב הממד המוזיקלי חשוב לי ואני שמח שזה עבר גם בתרגום. אני מוזיקאי בהכשרתי, אבל המוזיקה לא הספיקה לי כי חסרו המשמעות והמילים כאמצעי לתפוס את העולם בצורה יותר מדויקת. אני חושב שהצורך שלי לעשות מוזיקה בא לידי סיפוק בכתיבה בגלל שקיים בה הממד המוזיקלי. אם אני לא שומע מוזיקליות במה שאני כותב, אני משתעמם".

"האנטישמיות באירופה עוברת בירושה"

למרות שאין מדובר באוטוביוגרפיה, נקודות רבות משיקות בין הביוגרפיה של המחבר לגיבור הספר. שניהם סובלים מבעיית עיניים קשה, שניהם למדו גרמנית בבית הספר ויצאו לגלות את גרמניה דרך ביקורים במשפחות במסגרת חילופי תלמידים, שניהם נחשפו לוותיקי המפלגה הנאצית שהסתירו את זהותם, שניהם הומוסקסואלים. "המשאבים שלי ככותב הם החיים הפרטיים שלי, הדמיון וסיפורים שאני אוסף. את כל אלה אני מערבב בכתיבה", אומר לאשו. ברשימת חומרי הבערה ליצירתו הוא מציין את השונה, האחר, כל מה שהוא מחוץ לנורמה. "אני גיי ולכן אני שונה אולי לא ב'אורנה ואלה' או בפאריז, אבל עדיין מבחינה חוקית אין לי את אותן הזכויות. גם בספרים שלי השוני קיים. כאן מדובר במשפחה גרמנית שחיה בצרפת ובילד שמגלה את שהוא הומו. אלו אנשים ששומרים סודות וחיים מחוץ לנורמה".

כמו ארנסט גם אתה נפגשת עם גבר שהיה בעברו קצין SS.

"הייתי בן 13 והתארחתי אצל משפחה גרמנית. מדי יום אחרי בית הספר היינו הולכים, החברה הגרמנייה שלי ואני, לבקר אצל סבא וסבתא שלה. יום אחד כשהיא יצאה לקנות לו סיגריות, הוא סיפר לי שהיה בשורות ה-SS ועבד כשומר במחנה ריכוז. אני לא חושב שהמשפחה שלו ידעה. אני הייתי הצרפתי הראשון שהוא פגש והיה לו חשוב כנראה להוציא את זה. ההבדל בין החיים לרומן הוא שבספר הגיבור סיפר על כך מייד. אני לא ידעתי מה לעשות עם זה. לא ידעתי אם החברה שלי הכירה את הצד הזה בסבא שלה. הייתי בהלם. ידעתי היטב מה זה אומר ושתקתי. עד לכתיבת הרומן, לא דיברתי על המקרה".

כלומר, הכתיבה משחררת? אולי כמו בתיאטרון היא אמצעי לחיות דברים שבחיים האמיתיים אתה לא יכול לחוות?

"אני חושב שכן. זה קתרזיס. ברומן השני שכתבתי אני מספר בעקיפין את סיפור המשפחה של אמי שחיה חיים לא קלים. סבי היה ימאי ודייג בבריטני. הוא מת בים. סבתי עבדה במפעל של שימורי דגים. רק בדיעבד הבנתי שהיה לי חשוב שהסיפור ייכתב. ברומן השלישי שלי, 'Comme Personne', הגיבור הוא אשה. זה משהו שאין לי את היכולת לחיות אלא דרך הכתיבה".

לאשו. "התמיכה של השמאל האירופי בפלסטינים קשורה לאנטישמיות חבויה" (צילום: אלי אלגרט)

הספר אינו עוסק בשואה ישירות אלא בגלים הסוערים שהיא השאירה.

"נכון, זה הגלים שמעניינים אותי. יש משהו שגורם ללא מעט אירופאים להתעצבן ואני נוגע בו קצת ברומן הזה, והוא האנטישמיות החבויה. זה הרי מוזר שהקונפליקט הישראלי-פלסטיני מעניין כל כך את האירופים. ישראל רחוקה וזה לא שקונפליקטים אחרים שקיימים בעולם מטרידים אותם. הסיבה בעיני קשורה באשמה. האנטישמיות קיימת באירופה לאורך מאות בשנים ולא ייתכן שתיפסק פתאום בבת אחת אחרי מלחמת העולם השנייה. היא פשוט הפכה ללא תקנית פוליטית אז היא מוצאת לה דרכים אחרות לצאת החוצה. אני משוכנע שיש הרבה מאד אנשים שאפילו לא מודעים לאנטישמיות שמחלחלת בתוכם ועברה כירושה. אני חושב שהתמיכה מלאת התשוקה של השמאל האירופי הלא יהודי בפלסטינים, קשור לאנטישמיות חבויה. הם חושבים: הישראלים מפלצתיים לפחות כמותנו ואם הם מזוהים עם מפלצתיות, לנו מותר להזדהות עם הקורבן הפלסטיני. זה התת מודע האירופי שפועל מתוך אשמה על כך שאפשרנו למה שקרה לקרות".

יש לא מעט קולות באירופה של אנשים שאומרים: עזבו אותנו ממלחמת העולם השנייה ומזוועות השואה. קיבלת תגובות מסוג זה?

"כן, אבל אי אפשר להחליט באופן גלובאלי שעסקנו בזה מספיק. מי שלא רוצה, שלא יקרא. גם לי יש קווים אדומים משלי. למשל 'Les Bienveillantes', של ג'ונתן ליטל, על איש SS לשעבר שמספר את סיפורו עשה המון רעש בצרפת. את הספר הזה אני לא אקרא. לא בא לי לקרוא 900 עמודים על כל הזוועות שהוא עשה. זו החלטה פרטית אבל כקבוצה אי אפשר להחליט שזה מספיק כי זה לעולם לא יספיק. יש אנשים שרוצים לספר ויש מי שרוצה לשמוע. כל עוד יש ניצולים אי אפשר לעבור הלאה. זה לא נגמר. ייקח לזה עוד הרבה זמן לחלחל. נושא השואה חי בזכרון הקולקטיבי".

"הבורגנים לא רוצים לשמוע"

בניגוד לצרפת שקיבלה את הספר בחום, קבלת הפנים בגרמניה היתה צוננת. הגרמנים לא אהבו שצרפתי מלמד להם מוסר. "הכל היה בסדר עד שנגעתי בהיסטוריה הגרמנית באופן ביקורתי. בתקשורת הגרמנית שאלו: מי הוא חושב שהוא, הצרפתי הזה, שבא לספר את הסיפור שלנו? שידבר על ההיסטוריה שלו. לנו יש מספיק כותבים משלנו בנושא". לאשו לא הופתע: "הדרך הטובה ביותר לא לגעת בנושא מסוים היא לגעת בו יותר מדי".

אם את הגרמנים הקפיצה הנימה הביקורתית בכל הנוגע לנושא ההיסטורי, לצרפתים היה קשה להתמודד עם סצינות המין ההומואיות גם אם הן כתובות באיפוק ראוי לשבח. "הבורגנות לא התלהבה וכאן חוזר נושא השתיקה וההשתקה. אצלם תחיה איך שאתה רוצה, אבל שמור על פאסון. אין להם בעיה עם אב משפחה שייתן לאשתו להחזיק את התינוק שלהם וילך לזיין בשירותי הרכבת נער צעיר כל עוד לא מדברים על זה. הם יודעים שזה קיים, אבל לא רוצים לשמוע. הם מגדירים את הנורמה. המורכבות האנושית לא נכנסת לתוך הקופסה, היא מבחינתם השוליים", הוא אומר ומתבדח, "בדיעבד הייתי טיפש. בלי הסצינה הזו הייתי מוכר יותר ספרים".

הנושא ההומוסקסואלי קיים גם בספרייך האחרים. זה מתוך צורך להנכיח את עצמך בסיפור?

"ההומואיות מעולם לא היתה הנושא המרכזי בספרים שלי אבל היא תמיד קיימת. זה אני. אתה לא בוחר להיות הומו, אתה נולד כך ומי שמקבל את החיים האלה הוא בר מזל כי הומואיות מאפשרת מגיל צעיר להבין שאנחנו אינדיבידואלים. זה מאפשר לנו לבנות את עצמנו בנפרד מהנורמה. מול חברי ההטרוסקסואלים שהאמינו כל חייהם שהם שוחים במרכז הזרם ורק בזמן מאוחר בחייהם הבינו שזה לא בדיוק כך ושהחיים מורכבים יותר, אני יודע מגיל צעיר שלצד הקבוצה יש אותי. זה הקל עלי מאוד למשל לבחור במשחק כמקצוע. במשפחה שלי לתרבות לא היה מקום חשוב במיוחד, ההורים שלי רשמו אותי לשיעורי פסנתר אבל זה אמור היה להיות תחביב. כשבגרתי הייתי צריך למצוא לעצמי מקצוע אמיתי. כיוון שממילא לא הייתי מה שהם רצו שאהיה, חשבתי שזה לא באמת משנה אם אבחר להיות שחקן".