דגניה לא מתה
גם לאחר השינויים - ואולי דווקא בזכותם - נותר הקיבוץ אי של שוויון וסולידריות. ת"א לא תטיף לו על "אובדן ערכים"
שומו שמיים: דגניה א', אם הקבוצות, החליטה על שינויים בתקנון. "הקיבוץ נגמר", זעקו הכותרות, "קץ לשיתוף ולשוויון". כמובן שהסיקור נפתח בציטוטים מפי המתנגדים, שהיוו שישית מהמצביעים מקרב חברי דגניה, ולא של הרוב הגדול מאוד, שחשב שהשינוי מבשר דווקא על דרך חדשה של שיתוף ושוויון. ובכן, אני מבקש להשמיע כאן צפירת הרגעה: הקיבוץ לא נגמר; הוא מתחדש. ויש הבדל עצום בין השניים.
מעניין שבעוד שכמעט בכל תחום בחברה הישראלית אנו מצפים לחידוש ורפורמה, כאשר הדברים נוגעים לתנועה הקיבוצית - כל שינוי מעורר גל של תגובות ביקורתיות ונסערות על "התפרקות ערכית". בקרוב תחגוג התנועה מאה שנים להקמת הקיבוץ הראשון, הלא הוא דגניה. האם מישהו מאיתנו היה רוצה שהכלכלה הארץ-ישראלית תתנהל היום כפי שהתנהלה בתקופה העות'מאנית? האם מישהו היה מוכן שצה"ל ימלא את משימות ההגנה שלו עם הכלים שהיו לארגון "השומר" לפני מאה שנה? כמה מאיתנו חושבים שהתרבות העברית צריכה להתבסס אך ורק על כתבי הקודש, ושראוי לבטל את כל החידושים שנעשו בה על-ידי אליעזר בן-יהודה, ביאליק, ס. יזהר ואתגר קרת? אבל כשמדובר בקיבוץ, כולם מצפים שישתמר בפורמלין.
בעיני רבים ממבקריו מבחוץ, הקיבוץ הוא לא מקום בו חיים בני-אדם, אלא פלקט; פוסטר של ימים עברו, שמאוד לא נוח לחיות בו - אבל נוח לתלות אותו
הפור נפל
"הקיבוץ נגמר לי"
יעל ברנובסקי
אם הקבוצות הכריעה לטובת מודל "הקיבוץ המתחדש", שמתגמל כל חבר לא לפי צרכיו - אלא ביחס לעבודתו. איך נימקו החברים את הצבעתם?
נמאס כבר מאנשים המתגוררים בתל-אביב או בהרצליה, ומטיפים לקיבוצניקים על "אובדן ערכים". בניגוד ל-97 אחוזים מאזרחי ישראל, חברי דגניה אינם מנהלים את חייהם מכוח איזו שגרה או הרגל. הם ישבו משך שלוש שנים וערכו דיונים ערכיים עמוקים ביותר. הם התחבטו והתעמתו בינם לבין עצמם בצורה חברית, כיצד ניתן להגשים את ערכי הקיבוץ בתוך החברה הישראלית של 2007. האם מישהו מאמין שהתשובה יכולה להיות זהה לזו שניתנה ב-1910?
דגניה א', כמו הרוב הגדול של 270 הקיבוצים, נותרה מקום שיתופי ושוויוני, כי זה רצון חבריה. בשונה מרמת-אביב ג', השוכנת באותה עיר כמו שכונת הארגזים, חברי דגניה אינם מוכנים להיות אדישים לאפשרות שבאותה קהילה יחיו עשירים מופלגים - וילדים הסובלים מתת-תזונה. לכן הם החליטו על רשת ביטחון, שתערוב לכך שגם המובטל והעני יחיו בכבוד. בניגוד למפעלים בהם המנכ"ל מרוויח פי 50 מפועל הייצור, דגניה מסרבת להיות כה מקוטבת, ולכן פערי השכר בה הוגבלו בצורה חדה. ולעומת המציאות בה מעטים במשפחות העשירות במשק מרוויחים מעמלם של רבים, מתעקשת אם הקבוצות להמשיך ולשמור על השיתוף בנכסים. חבריה יוסיפו לדאוג לפנסיונרים, למוגבלים ולנזקקים, וימשיכו לדחות כל ניכור ולקיים חיי קהילה משמעותיים. בשורה התחתונה, אף אדם הגון לא יכול לערער על כך שהם ממשיכים לקיים חיים ערכיים, בהם שיתוף ושוויון מוגשמים הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר מחוץ לתנועה הקיבוצית.
לאחר 20 שנים של משבר עמוק, אשר איים על עצם קיומה, נמצאת התנועה הקיבוצית בעיצומו של תהליך צמיחה והתחדשות. ישנם 80 קיבוצים שנשארו שיתופיים במודל הקלאסי המוכר לכולנו, ו-150 שכבר עברו שינוי נוסח זה שעליו החליטה כעת דגניה א'. השינויים הללו לא הביאו את הקיבוץ לסוף דרכו, להיפך: הם הבטיחו לו את היכולת להמשיך ולהתקיים באופן אטרקטיבי ונכון יותר למאה ה-21 . לולא אותם שינויים, היו עלולים אלפי מבוגרים בקיבוצים להישאר ללא ביטחון בסיסי, ובניגוד לתחושתם של כותבים ותסריטאים שונים - דווקא השינויים הם אלו שהבטיחו את עתיד המבוגרים. זו גם הסיבה שרבים כל-כך מקרבם תומכים בהם. במאה ה-21 המנוכרת ורבת הפערים, הקיבוץ הוא עדיין המקום השוויוני, השיתופי והסולידרי ביותר להיות בו - ויש לנו במה להתגאות.
הכותב הוא מזכיר התנועה הקיבוצית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
