לפעמים מתחשק לי להיות דווקא גבר
הוא שכח שהבטיח את עצמו לחברים, ושכח שהבטיח לי מזמן להקריב את כל ימי חמישי למעני. וכך יצא שבראשונה בהיסטוריה החברים שלו הסכימו שאשב איתם בפאב, כל עוד לא אפריע להתנהגות הרגילה שלהם. לא גירבצתי, אבל הייתי אשה בין גברים. תרגיל באנתרופולוגיה בין-מגדרית
זה התחיל כי לא היה לו בייביסיטר עבורי, ליל חמישי. הוא שכח שהבטיח את עצמו לחברים, ושכח שכבר כשנפגשנו הוא הבטיח להקריב את החמשושים שלו למעני. וכך יצא שבראשונה בהיסטוריה החברים שלו הסכימו שאשב איתם בפאב, כל עוד לא אפריע להתנהגות הרגילה שלהם. כלומר, כל הגינונים הנלוזים שהזכרתי בפסקה הפותחת.
הסכמתי, זה היה מעין תרגיל אנתרופולוגי, רציתי לבדוק אם אשתלב שם, למרות שהוא הזהיר אותי מראש שאין סיכוי, אני ארגיש זרה ובלתי נחוצה, ובכלל, כשישתכר הוא עלול לקרוא לי "האשה הקטנה שלי" וליידות בי פיצוחים. הוא התנצל מראש, וגם הוסיף, "איתם אני מתנהג כמו שאני, בלי פוצי מוצי, כלומר הפוך מאיך שאני מתנהג איתך". ידעתי שהוא מתבאס קשות מזה שאני באה, אבל לא היה לי אכפת, שיתמודד.
בדיוק כשכבר כמעט שקלתי לעבור צד
ההתחלה היתה נהדרת, צחקתי בטירוף, סוף סוף בלי החברות המתבכיינות שלי והסיפורים על בני הזוג המעצבנים שלהן והדיבורים על הילדים או הדיבורים על אי הילדים והעייפות הכרונית מהחיים בכלל. הם אפילו חשבו שאני סחבקית, כי אני יודעת לקלוע למטרה ולשחק סנוקר, אבל אז לפתע חזרתי להיות אשה, בכלל בלי שהתכוונתי, בדיוק כשכבר כמעט ששקלתי להמיר ג'נדר, או לפחות לאזן את חברותיי הנשים עם כמה חברים גברים. יכולנו, אני והם, לדבר על הכל - פוליטיקה, תרבות, אפילו ספורט. אבל יחסים? חס וחלילה. יש גבול לחברוּת בין המינים, הסתבר.
"צ'מעו", אומר המנומש שפרם את חולצת הכפתורים באמצע המשחק, "זרקתי אותה סוף סוף".
"למה? למה?" הם שואלים במקהלה, אבל לא ניגשים לחבק אותו או משמיעים את ה"אוי" האוהד שכה הורגלתי לשמוע במצבים שכאלה.
"היא היתה מזעזעת. די, נמאס לי, התלותיות שלה ובכלל, לא יפה משהו ויש עוד מיליון יותר טובות ממנה".
"וואלה, היא באמת היתה די מכוערת", אמר הזוגי. חשבתי שהוא מנסה לצמצם את העצב של החבר על ידי כיעור דמות הבחורה, אבל איכשהו חשדתי שלא כך פני הדברים.
"מקווה שהעפת אותה לכל הרוחות", מלמל אחד אחר.
"כן", אמר המנומש, שחיבתי כלפי נמשיו הלכה ופחתה מרגע לרגע, "בטח היא בוכה עכשיו לחברות שלה, או יושבת במיטה ורוצה למות". היה לו חיוך מרושע כזה על הפנים, ממש לא הג'ינג'י החמוד שחשבתי שהוא.
הערב המשיך, והגברים התנהגו כמו גברים, אבל במובן הבהמי והאטום של המילה, מהסוג הסטריאוטיפי, שלפתע הסתבר לי שמתקיים גם בחיים האמיתיים. מצטערת, לא עמדתי לנוכח מסע הצלב שהם עשו כנגד הבחורה האומללה, שאמנם לא הכרתי כלל, ויכול להיות שהיא באמת תלותית ארורה ואפילו מכשפה, אבל לחשוב שכל האקסים שלי ניהלו שיחה דומה שכזאת ברגעים בהם אני הסתובבתי בבית מרוטה מעצב – זה הרס אותי.
הרסתי להם את הערב
הייתי מוכרחה לגלות סולידריות נשית. אז ישבתי איתם והסברתי לבחור שהוא חייב לברר מה שלומה, שצריך לסיים דברים יפה, ובטח לא ללכלך עליה. נכון, גם אני חטאתי בכך, אבל מכאן ועד האטימות הזאת יש גבול.
הרסתי להם את הערב, הם היו צריכים לשמוע על רגשות ועל תקשורת בונה, ואפילו להתאמן על התנצלות, ולשמוע את הגרסה שלי לכל הסיפור. אחד מהם התחיל עם מישהי, ואז הלך וסיפר לחבר'ה שהוא מצא סטוץ. מיד קמתי ורצתי לבדוק אותה, אם בזה היא באמת מעוניינת. מסתבר שאולי היא לא הבינה אותו נכון. למרות היותם שיכורים לגמרי, החבר'ה הבינו שזאת היתה טעות להתייחס אלי כאל אחוקית, כי אני לא. וגרוע מזה, אני אפילו נגדם.
"למה את צריכה להיות כזאת אשה?" שאל הזוגי כשהתרוקן הרכב מהחבר השיכור האחרון. "ועוד לא סתם אשה", המשיך להעליל, "אלא אחת רעה, הורסת שמחות, מהנשים שמטיפות מוסר לגברים, זה צד בך שאני לא אוהב", אמר. ידעתי שהוא צודק, כי מכורח הנסיבות נתתי ליאכנע שבי להשתלט עלי.
"את צריכה להבין, אנחנו פשוט אנשים הגיוניים, לא ממשיכים קשרים שלא עובדים. אתן סתם רגשניות, נשארות עם אותו אחד בגלל סנטימנטים", האשים אותי. בכוונה אמר "אתן", בלשון רבים, כי אני זאת שבחרה לייצג את כל המחנה הנשי ולהצמיד את הסטיגמה "רגישה וחלשה" לכל בחורה ביקום.
"הרבה יותר קל להיות גבר", אמרתי לו פעם, כשרק הכרנו וראיתי איך הוא מחליק בקלות מפגישה לפגישה, ואילו אני מנתחת עד האלמנט האחרון, מייסרת את עצמי בתהיות מה היה שם, בודקת את טיב הכימיה ואת איכות הנשיקות.
"ממש לא, כל הזמן צריך ליזום וליזום", טען, "הנה, אם לא הייתי אומר לך נקבע ביום חמישי בטח היית נעלמת וחושבת שזה נגמר, לא היית מתקשרת בעצמך לשאול אם נפגשים". אמר ובעצם צדק, כי למרות שלא היתה לי בעיה להתחיל עם גברים, רציתי שהם אלה שישאלו מתי נפגשים. אולי כדי להרגיש נחשקת, או בעצם להתפנק, שיעשו עבורי את העבודה השחורה, התיאומים, האיסופים מהבית ברכב ופעולת התיווך בין דייט ראשון לדייט הבא וכן הלאה.
מצד שני, אני זאת שאמרה "בוא נעבור לגור יחד" כשהוא התלבט, וזאת שאמרה "בוא נאמץ כלב" שהוא חשב בכלל על טלוויזיה חדשה, ואני זאת שהיתה צריכה להגיד "לא מתחתנים עכשיו" עוד לפני שהוא הציע. אולי ניסיתי לגייס לעצמי כוח, או שפשוט אני זאת שמשכה בכוח לחיזוק הקשר וגם להבנייתו, בעוד הוא משתרך אחריי, מחכה להכוונה ולסימן ממני.
ואולי הוא לא חיכה לכלום, זה בטח הכל בראש שלי, הוא בטח סתם פקח עיניים ודברים קרו מאליהם, ורק אני זאת שחשבה שהיא אחראית למה שקורה בינינו.
בגלל זה לפעמים בא לי להיות גבר, בלי החזה השעיר והבליטה מקדימה, רק לנכס לי רק את התודעה הגברית. זאת שמתבוננת בי בקור רוח מקומם בעודי היסטרית לפני ראיון עבודה, או מושכת בכתפיה בפליאה כשאני דואבת בטירוף לפני המחזור החודשי, או שואלת בנזיפה "מה הביג דיל כאן, כולה היא יוצאת עם האקס שלך", בלי להבין איך ייתכן שאני שומרת את הכעס על החברה הזאת בסודי סודות. "בין גברים אין מריבות, ואם רבים אז מכות ונגמר הכעס", הזוגי תמיד אומר. הוא לא הרביץ אף פעם, אולי רק חטף מאחרים, אבל כשזה נוגע למשקעים, הוא יודע לגמור את זה בשיחת טלפון אחת, בעוד אני אתבחבש חודשים עד שיהיה לי אומץ להעלות את זה בשיחה.
לפעמים בא לי להיות גבר, אם לדבר בהכללות גסות ובסטריאוטיפים, מהסוג שלא מבין נשים ולא רוצה להבין, אבל עדיין הולך לו איתן מצויין. אולי בגלל שהן לא רוצות שהוא יידע אותן עד הסוף, או שמא הן חושבות שבזכותן הוא יבין סוף סוף איך פועל המוח הנשי. גם אני הייתי שם ולכן אני יודעת שהייתי מאוד רוצה להיות במקום הגבר הזה, אפילו לכמה רגעים בהם קשה לי במיוחד להיות אשה.
לפנייה לכתב/ת 
