20 אלף סיפורים: קהילות מנחמים לזכר הנופלים

"אין לך מושג איזה חלל השארת. 

עוז, אני לא מתיימר לנקות את המצפון שלי על זה שלא הכרתי אותך, מסיבות מבצעיות לא יכולתי להגיע ללוות אותך בדרכך האחרונה, ואפילו באזכרה. אני רק רוצה להעביר מסר. השארת מאחוריך עולם פחות טוב.

רק מהצצה קטנה למה שחבריך, קרובי משפחתך מעידים עליך, אין ספק כי איבדנו נכס, אדם טוב, דואג, אחראי. מדהים" / קהילת המנחמים של עוז צמח ז"ל

היום ה-32 של מלחמת לבנון השנייה, שבת ה-12 באוגוסט, גבה את חייהם של 24 לוחמי צה"ל, בהם סמ"ר עוז צמח ז"ל שנהרג מפגיעת טיל בטנק עליו פיקד. צמח, בן 20 במותו, השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים וחברים רבים המתגוררים ביישוב רעות שבו גדל. בתום ימי השבעה חיפש אביו חיים את שמו באינטרנט, והופתע למצוא את תמונתו של בנו באתר ההנצחה אבלנט - לצד שמותיהם של כל הרוגי המלחמה והספדים שנכתבו לזכרם. "רציתי רק לראות אם משהו נכתב אודות עוז, נתקלתי באתר ומצאתי את עצמי משוטט בין שמות החללים הטריים", הוא נזכר. "בהתחלה היה לי מוזר לראות כך את שמו אך בהדרגה, לאחר שיצרתי קשר עם שני היזמים העומדים מאחורי הרעיון, הבנתי שמדובר בנקודת אור בתוך כל החושך שנפל עלינו".

בחלוף הימים, התמלא עמוד ההנצחה הנושא את שמו של עוז בזרם בלתי פוסק של מילים. חברים, מכרים, ידידי המשפחה ומפקדים, כל-אחד מהם הוסיף את זכרונותיו, הספדיו וגעגועיו אל הדף שהפך לקהילת מנחמים וירטואלית. "בעידן התקשורתי יש משהו מאוד מנוכר", מתוודה חיים, "אך דווקא ברעיון הזה יש משהו מאוד מחזק. אנשים שעד היום לא העזו לדבר איתנו על המקרה כתבו כמה מילים או הדליקו נר לזכרו". בגילוי לב הוא מסביר כי באמצעות האתר מתמלא הצורך התמידי שלו להפיץ את סיפורו של עוז. "השכול מביא עימו צורך לספר על ונפילתו, שכולם יידעו, והקישור ברשת עוזר לנו מאוד". 

"השכול מביא צורך לספר על הנופלים". חייל ביום הזיכרון (צילום: רויטרס)

"הדמעות כואבות והכאב שורף

מלאך לבן שלי...

איך הם פצעו את גופך

הוציאו את נשמתך מיופיך הקסום.

השאירו אותך מוטל ללא חיים, ללא נשימה עם מנגינת היריות

שירת המלחמה ותחושת המוות.

אם רק יכולתי למנוע ממך את הכאב

אם רק יכולתי לספוג את הפחד ממך אליי

לא להשאיר אותך שם לבד,עם עצמך

שם, אפור, ללא הגנה" / קהילת המנחמים של עדי כהן ז"ל

"קהילת המנחמים היא מקום המוקדש לאדם שנפטר ומהווה נקודת מפגש למכריו", מסבירים אורן מג'ר ועומר בהט (33), שהקימו ומפעילים את האתר בהתנדבות, על חשבון זמנם הפנוי וכספם הפרטי. "קהילות המנחמים של אבלנט הוקמו במטרה לאפשר לחברים, למכרים ולבני המשפחה לצבור את החוויות והזכרונות המשותפים שנאספים בימים הקשים של ההלוויה, השבעה ולאחר מכן". מג'ר ובהט, שניהם בעלי רקע במחשבים וביזמות, מבהירים כי הרקע להקמת האתר אינו קשור במפגש אישי עם השכול, אלא פשוט ברצונם לתרום למאמץ המלחמתי בקיץ האחרון.

"הרעיון היה קיים זמן רב", משחזר מג'ר. "זה התחיל דווקא בעקבות מותו של חבר טוב ממחלה, כשראינו שהרבה דברים שקשורים אליו הולכים לאיבוד ועם השנים אנשים לא זוכרים אפילו את תאריכי האזכרות ולא שומרים על קשר. בהמשך, לצערי, היו גם חברים שנהרגו בלחימה, בין השאר גם במהלך האינתיפאדה השנייה, ושוב התעורר הרצון להקים אתר כזה". בסופו של דבר הרעיון יצא לפועל

בתקופת מלחמת לבנון השנייה, כשבניגוד לכל מכריהם הם לא נקראו להילחם. "אני זוכר שישבתי בבית וזה בער בי", הוא מתאר. "כל החברים שלי גויסו למילואים ואני הרגשתי שאני לא תורם למאמץ". 

בשלביו הראשונים שימש האתר כמעין אנדרטה מקוונת לנופלים במלחמה. את רשימת השכול עדכנו השניים מסלון ביתם, אולם בהדרגה החלו לזרום אליהם עוד ועוד חומרים אישיים. "כשהתחלנו לקבל תגובות מאנשים הבנו שאנחנו עושים משהו חשוב, ובהדרגה התפתחנו וענינו על צרכים שהגיעו מהשטח. קהילות המנחמים הן בעצם משהו שהמשפחות והמכרים יוצרים בעצמם, ואנחנו רק בונים את הפלטפורמה באינטרנט למענם", מבהיר בהט.

עיצובו ומבנהו של האתר, שאינם מסגירים את תוכנו, מזכירים מאוד אתרים שיתופיים אחרים, בהם מחפשים גולשים את חבריהם מתקופת התיכון או הצבא. לדברי בהט, מדובר בהחלטה מכוונת. "לא רצינו עיצוב קודר ויש לזה קשר לימי השבעה", הוא מוסיף. "בכל פעם שהייתי בשבעה אצל מישהו שמתי לב שמדובר באירוע שיש בו המון חיוכים, למרות העצב. זו תקופה של זכרונות ושל עידוד - וזוהי גם מהות האתר שלנו". 

"ממד של הנצחה ושל ניחום". אנדרטה לזכר חללי צה"ל (צילום: אבי אוחיון) 

"את אביב הכרתי בקורס מסכם של הצופים שהתקיים בסוף שנת ט'.

הייתה לנו היכרות קצרה, אך מלאה בהומור ובהשתוללויות - יעידו על כך קקון (רועי), גוסטינסקי (עדי) וירמי (-;

(אין לי הרבה מה לספר משום שהיינו בקשר מעט זמן, אך מנסיוני אני יודעת כמה חשוב לשמוע כמה שיותר אנשים ולדעת על כמה שיותר חוויות).

את רוב הזמן בקורס בילינו חמישתנו יחד, בצחוק ובמאבקי כוח על מיהו המין השולט.

כשסיפרו לי שאביב נהרג, הגבתי: מה אביב, הילד היפה מאשדוד?!

זה הזיכרון שלי מאביב: יופי והומור" / קהילת המנחמים של אביב חקאני ז"ל

למדוריו השונים של האתר, שהתפתח במהירות בחודשים האחרונים, הצטרף לקראת יום הזיכרון תשס"ז פרויקט "20 אלף סיפורים", שמטרתו לספר את סיפוריהם של כל הנופלים במערכות ישראל. "שמו של הפרויקט מנהל דיאלוג עם מספר הנופלים במלחמות והמטרה היא ליצור מקום לכל-אחד", מפרט מג'ר. "בינתיים הצטברו כ-1,000 סיפורי נופלים, אבל גדילתו תלויה רק במשפחות ובמכרים עצמם. אנו רוצים מאוד להנציח את כולם, אך לא מוסיפים מידע בעצמנו. הכנסנו את מלחמת לבנון ואת אסון המסוקים, כל יתר הקטגוריות הוזנו על-ידי הגולשים. תפקידנו הוא רק לוודא שהתכנים ראויים ולהיות שם למען בקשות מיוחדות של המשפחות והאוהבים".

לדברי השניים, קהילות המנחמים האינטרנטיות מהוות צעד אך מתבקש בעידן הנוכחי. "היום יש לאנשים זהות וירטואלית. הם נכנסים לצ'טים, מנהלים בלוגים, מדברים במסנג'ר וחברים ברשתות חברתיות. כל המידע הזה מפוזר בהמון מקומות והרבה אנשים מכירים אחד את השני רק באמצעות האינטרנט", מדגיש מג'ר. עם זאת, מניע נוסף להקמת האתר הוא הרצון להקל על הביורוקרטיה והמשאבים הרבים המושקעים בתהליך ההנצחה. "כמה אנשים יודעים שמודעת אבל בעיתון, אפילו הכי קטנה, עולה כ-2,000 שקל? יש אנשים שמשיקולים

כלכליים לא מפרסמים מודעות עם מועדי האזכרות. בנוסף, הרבה אנשים נכנסים להלם כשהם מקבלים את הידיעה המרה ואין להם מושג מה צריך לעשות. לכן באתר פרסמנו מעין מדריך בו ריכזנו את כל הפעולות בהן יש לנקוט".

מג'ר ובהט מסבירים כי ייחודיות האתר נובעת מהבמה הפומבית ויכולת התקשורת הבלתי מוגבלת שהאינטרנט מספק, לצד שמירה על מעטה האנונימיות. "השיתופיות ברשת תופסת מקום מרכזי באופן שבו האתר בנוי", מבהיר מג'ר. "בקהילת המנחמים ישנו ממד של הנצחה וגם ממד של ניחום. כך למשל חברים מהארץ ומחו"ל יכולים להכניס תמונות, לכתוב הספדים או להעלות זכרונות, וזהו אוצר שלם שהמשפחה כנראה לעולם לא היתה מגיעה אליו בעצמה". עם זאת, הוא מסכם, "הקהילות מיועדות בסופו של דבר למען האנשים החיים. זו אנדרטה לנפטר, אך בעיקר נקודת מפגש עבור אלו שנשארו".

• לאתר אבלנט ופרויקט "20 אלף סיפורים" לחצו כאן