יחסים

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

לא הייתי מחזיק מעמד בטירונות בלעדיה

בטוח שהייתי נשבר, הייתי מביא להם את הסעיף עוד בשלב אלף. כמו מיקי ושמעון ושאוליק "תעזוב אותי!". הייתי הולך כמוהם לכלא שש, משתולל, יושב בצינוק ומאיים להתאבד עד שהפסיכיאטר היה שולח אותי הביתה. מתוך הספר "לא שם זין"

דן בן-אמוץפורסם: 22.04.07 , 10:23

איזה מזל שהלכתי לצבא עם נירה. אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד בטירונות בלעדיה, בלי הידיעה שהיא ישנה לי, שהיא קיימת לי, באיזשהו מקום, בלי הפנים שלה בשמיכה הצבאית, בלי ריח הגוף שלה בשק השינה (היא ישנה בו פעם אחת, בסך הכל), בלי הלחשים שלה באמצע הלילה, באוהל הסיירים בשדה. היא היתה בעד הצבא, ואני הייתי בעד כל מה שהיא בעד. אם לא היה לי כל כך חשוב שהיא תתגאה בי, הייתי נשבר מזמן.

כשהצעתי לה שתגור אצלי ותשמור לי על החדר, היא הסכימה בשמחה, ואפילו נתנה לי נשיקה על המצח, על חשבון שכר דירה. היא לא בטוחה, היא אמרה, שהיא תישן כל לילה בחדר שלי. ההורים יקבלו שבץ, נוסף לצרות שהיא כבר עושה להם. אבל לפעמים, במקום לישון אצל חבר - בטח, נהדר - יהיה לה חדר בעיר. והיא תבוא לשמוע תקליטים ולקרוא ולהתקלח על הגג. אמרתי לה שאם תוציא רישיון, היא יכולה להשתמש גם בקטנוע שלי. "הוא כבר מחלק איתה את היקר לו מכל, הוא מחלק!" היא אמרה לקהל הסמוי שלה. "הבנאדם איבד את העשתרונות!"

בטוח שהייתי נשבר בצבא בלעדיה, הייתי מביא להם את הסעיף עוד בשלב אלף. כמו מיקי וכמו שמעון ואקס וכמו שאוליק "תעזוב אותי!". הייתי הולך כמוהם לכלא שש, משתולל, יושב בצינוק ומאיים להתאבד עד שהפסיכיאטר היה שולח אותי הביתה על סעיף 24. "לקוי מבחינה נפשית", "לא מתאים למסגרת צבא", לא חשוב מה - העיקר לעזוב את הצבא. לברוח מההשפלה היומית בטירונות, הטרטורים של הרס"ר, הרונדלים סביב המחנה וההתעללות הבלתי פוסקת בילדים של אמא.

היה אצלנו ילד ממושקף מנתניה, מוזיקאי בחסד, שלא רצה בשום אופן ללכת לתזמורת צה"ל או לאחת הלהקות הצבאיות. מנגן על גיטרה חשמלית, פסנתר, סקסופון, הכל, ג'אז, קלאסי - מה שאתה רוצה. רזה, חלוש, ואופי של טנק. כמה שניסו להתעלל בו, זה לא עזר. הוא המציא את המילה "עללויה" להתעללות של הרס"ר, וכשהזונה הזה היה עובר בבסיס היינו שרים לו "עללויה" של שוברט בארבעה קולות, בניצוחו של ג'ו. שמו היה פרנקל יוסף, אבל כולם קראו לו ג'ו. כמה שהוא קטן, ככה הוא גדול. היה אחד הפייטרים הכי רציניים במחלקה שלנו, ואחרי קורס מ"כים הפך, בסיורים לאורך הגדר, לספֶץ של מוקשים. אנחנו היינו תופסים עמדה במרחק של 200 מטר, וג'ו היה יושב לו בנחת על דרך העפר ומפרק בשלווה את המוקשים הכי ממולכדים. הוא "ניגן" על כל כך הרבה מוקשים, עד שחטפו לנו אותו ושלחו אותו לקורס קציני חבלה.

רוב הזמן הרגשתי כמו איזה כלב מושתן

מוליק:

גבר עם ביצים ועם ניסיון קרבי

כשביקרתי את רפי בבית החולים אחרי איזה שלושה שבועות, שאלתי אותו מה קרה. לא יכולתי להבין למה הוא קם שם פתאום מול המערה. רפי היה חייל סוג אלף. גבר עם ביצים ועם ניסיון קרבי. זה לא היה המרדף הראשון שלו. הוא אמר לי שלא רצה סתם לירות לתוך המערה, מפני שהוא שמע קולות של ילדים בפנים. זאת שיטה אצלם, מתחבאים מאחורי נשים וילדים. התפלאתי על רפי. מאוד לא אופייני לגישה שלו. היינו בכיתה אחת מההתחלה, ואני יודע שהוא רחוק מלהיות צמחוני. הגישה שלו לערבים היתה פרגמטית, לא היו לו שום בעיות. לפחות, בהתחלה. מסתבר שהוא היה הרבה יותר הומני ממה שהוא נראה כלפי חוץ. בגלל זה הוא חטף (מתוך "לא שם זין")

הטירונות היתה קריעה נוראית. התקופה הכי מבזה שעברתי בצבא. רוב הזמן הרגשתי כמו איזה כלב מושתן שלא נותנים לו להיכנס הביתה. כלב, שכל מי שעובר על ידו בועט בו, זורק עליו אבנים ושופך עליו מים, ובכל זאת מצפים ממנו שישמור על הבית ויפחיד את הגנבים.

כתבתי הרבה מכתבים באותה תקופה. לנירה, לוֶרה, ואפילו לפוגל הזקן. ניסיתי להיתפס בציפורניים בעולם האחר שקיים מחוץ לבסיס. ולכולם כתבתי שהכל בסדר, שיופי לי בצבא, שמחזיקים מעמד וכך הלאה. רק לנירה כתבתי על איזה שמיים מעוננים, על איזה מועקה לפנות ערב, על בדידות נוראה בפלוגה של מיליון בודדים ועל געגועים מטורפים אליה באוהל ציידים על הגג. אלא מה יכולתי לכתוב לה? "בוא הנה טוראי! כפתר את החולצה, ישר את הכובע, קשור את השרוכים, סדר מחדש את המיטה, לך תסייד את האבנים, דגנרט! ועכשיו סייד את העצים, את העמודים. תזיז את התחת, נבלה, או שאני קורע אותך!" וכולם אותו דבר, כל זב ופישר בעל דרגה, מהמ"כ עד הרס"ר מחפשים הזדמנויות להתעלל, להשפיל, לבזות ולדכא את המסכנים האלה עד שהם ילמדו מה זה משמעת ויהפכו לגוף שעושה יחד 'אחורה פנה' ו'קדימה צעד' כמו מכונה משומנת. בטח שלא יכולתי לכתוב להם את הדברים האלה. בשיניים חורקות ובאגרופים קמוצים החלטתי להחזיק מעמד ולעבור את הגיהינום, פשוט כדי שלא אחטוף ריתוק מחנה ביום שבו כולם יסעו הביתה, לראות את נירה.

דבר ראשון טסתי לחדר, אבל נירה לא היתה שם

אבא:

גם החוזרים לא תמיד חוזרים שלמים

אני לא מקונן על מר גורלי. המחיר כבד מאוד, אך עלינו לזכור כי המלחמה לא תמה ביוני 67'. המלחמה נמשכת, וצריך להתרגל לחיות עם הרעיון שהיא עוד תימשך שנים רבות (...) כשרפי הלך לצבא, ציפיתי לגרוע ביותר. ידעתי שלא כולם חוזרים מהמלחמה, וגם החוזרים לא תמיד חוזרים שלמים. אין ברירה. נגזר עלינו לחיות על החרב, ועלינו להיות קשים כפלדה. כשקיבלנו את ההודעה ראיתי את המוות קרוב לביתנו. אך תודה לאל - רפי נשאר בחיים (מתוך "לא שם זין")

שבת ראשונה, קיבלנו חופשה ל"החזרת ציוד" - קשר ראשון עם העולם החיצוני, להיפטר מהבגדים האזרחיים, להראות את עצמנו להורים הדואגים ולהתאושש ליום אחד ממכת הקלגסוּת. דבר ראשון טסתי לחדר, אבל נירה לא היתה שם. היא לא היתה בחדר, ובכל זאת היא היתה שם בכל מקום. איזה הפתעה! לא יכולתי להאמין למראה עיניי, כמו שאומרים. סידרה מקרש ארוך ולבנים והעמידה עליו את כל הספרים והתקליטים. כיסתה את המזרון שעל הארץ בכיסוי עשוי טלאים-טלאים של כל מיני חתיכות בד, הדביקה את הפוסטרים על כל הקיר שמול הדלת. ועל התקרה, בדיוק מעל המזרון, הדביקה פוסטר אחד ענקי של יער עצים בשלכת אדומה. מעל הכיור תלתה ראי במסגרת ישנה ולידו, על שולחן, סידרה משהו דומה למטבח עם צלחות וספלים. בפינה אחת העמידה שני שרפרפי קש ליד "שולחן קפה" עשוי מארגז ירקות הפוך, ובפינה שניה עמד מקרר קטן שקנתה, כפי שהתברר לי יותר מאוחר, בשוק הפשפשים ב-80 לירות.

כשפתחתי את המקרר - השתגעתי! המקרר היה ריק, אבל על פני כל הדפנות והמדפים היו מודבקים מאכלים נהדרים

נירה:

ראיתי אותו בלי רגל, בלי יד, בכסא גלגלים

הוא אף פעם לא דיבר איתי על אפשרות של פציעה, אבל אני בטוחה שהוא חשב על זה. גם אני ראיתי אותו פצוע, יום יום, כשקראתי עיתון, כששמעתי חדשות. ראיתי אותו בלי רגל, בלי יד, בכסא גלגלים. אבל זו תמיד היתה מחשבה סתמית, רחוקה, ופתאום, כשזה קרה, זה היה כאילו שבפעם הראשונה חשבתי על אפשרות כזאת. כשורה הודיעה לי, נסעתי ישר לבית החולים ונשארתי ליד המיטה שלו כל היום וכל הלילה. המבט הראשון שלו היה מבט מצטדק, כמו ילד שעשה משהו לא טוב ומבקש לומר שזו לא אשמתו. השפתיים שלו היו יבשות מאוד, ואני הרטבתי אותן בצמר גפן ומים. פעם אחת הנחתי את השפתיים שלי על שלו, והוא עצם את העיניים (מתוך "לא שם זין").

ומשקאות דליקטס מתוך ז'ורנלים; צילומי צבע של בשרים, גבינות, ירקות, פירות, דגים באורז, ספגטי במיץ עגבניות, פחיות בירה הולנדית, וויסקי, קוקה קולה - הכל , תאווה לעיניים.

(...) לא ישנתי בחדר אותו לילה, פשוט לא יכולתי. נסעתי להורים, ושמחה וששון! תראו את הצנחן שלנו ותראו איך שהוא שזוף ומסופר כמו גבר - ממש חייל! תענוג להסתכל עליך, רפי. אתה ודאי עייף, תעשה מקלחת טובה ותשכב לנוח. אתה נראה נהדר. בוא אני אתן לך נשיקה, צנחן שלי.

כוסאוממו! אני מוכרח להודות שבית זה בכל זאת בית.