החברים המתים שלי
כל אחד מחבריי החיים, יש לו המתים שלו
הם באים אליו בימי זיכרון, או בימי חג,
איש איש עם החור בחולצתו או במעילו
הם באים מרוסקים, או ירויים איש-איש בשעתו
איש-איש ומבטו שכבה ברגע מותו.
הוא מונח באדמה בנבי יושע, בקריית ענבים,
ויש שאיני יודע את מקום קבורתו
האבן שעליו היא סטנדרטית, מצבות חבריו אינה שונה ממצבתו
ואני הרי זוכר אותו כנער, את פניו, את פצעי בגרותו
והוא עדיין שואל אותי, כמו אז, בטרם יד המלאך השחור את עיניו הליטה:
תגיד לי, היה שווה? האם זה מה שרצית?
ואני מביט אל משפחתו
ואל המודעות בעיתון, המנחמות: "שלא תדעו עוד דאבה"
ואני מביט אל החלקה הכי כואבת הזאת של ארצי האהובה
ואין לי תשובה.
ואני מתאמץ להיות אופטימי ולצאת אל מעבר לשורת הברושים
ואני מתאמץ לומר מילה טובה לחברים, לאנשים,
ואני מתאמץ לכלוא בתוכי את ה"אני מאשים"
אבל אינני יכול.
בחלקה הזאת, שהיא הכי יקרה במדינה
מונחים האמיצים והטובים ואיתם שאריות האמונה.
הם יבואו אלינו הביתה עד יומנו האחרון והם יעירו אותנו בלילות
ורוחם הזועמת תובעת תשובה, ואין מחילה בגלגול המחילות.
