שתף קטע נבחר
צילום: אורן אגמון

הצרות גדולות - אבל הכתפיים יותר

פרדוקס ישראלי: כיצד מצליחה חברה, בתנאים בלתי אפשריים כמעט, להגיע להישגים מרשימים כל-כך? מסמך

בפרוס השנה השישים לעצמאותה, עומדת ישראל בפני מגוון רחב של אתגרים אסטרטגיים. החדשות הרעות הן שאלה מורכבים מאי-פעם; החדשות הטובות הן שכושר העמידה המוכח של ישראל עולה על חומרתם. אף אומה דמוקרטית בזמן החדש לא התמודדה בהצלחה עם אתגרים מורכבים כל-כך למשך תקופה ממושכת כל-כך. צפוי שהאיומים יעוררו חששות ולעתים אפילו חרדה; באותה מידה, ראוי שכושר העמידה המוכח ינסוך ביטחון ותקווה. הישגי העבר לא היו, בשעתם, מובנים מאליהם, וחייבו הכרעות קשות, חוש מידה מפותח ופשרות מתסכלות. גם ההצלחה בעתיד תלויה בניתוח מפוכח של החלופות הריאליות, המלווה בוויתורים מכאיבים על הרצוי השלם לעומת המצוי האפשרי. האתגרים האסטרטגיים העיקריים הם שישה. הם יובאו כאן מן הקרוב אל הרחוק - מהמעגל הפנימי ביותר של החברה הישראלית, אל המערכת האזורית והגלובלית.

 

האתגר הראשון הוא משבר המנהיגות העמוק והמבני הפוקד את הדמוקרטיה הישראלית, הרבה מעבר לשאלת סגולותיהם האישיות של חברי הממשלה והכנסת. מדובר בגרסה הישראלית החמורה של משבר המנהיגות, המאפיין את המשטרים החופשיים בעולם כולו. במוקדו ניצבת הפרעה מבנית של תהליך חיובי בעיקרו, שיצא מכלל בקרה, המפריד בין עוצמה שלטונית לבין אחריות לתוצאותיו של המעשה הפוליטי. שתי מערכות - המערכת המשפטית ואמצעי התקשורת - צברו בעשורים האחרונים עוצמה חסרת תקדים בהיסטוריה, על חשבון מערכות השלטון - המחוקקת והמבצעת - הנושאות באחריות כלפי החברה והמדינה. המערכת המשפטית והתקשורת מציגות למדינה ולחברה סטנדרטים טהרניים ותביעות מופלגות, מבלי לשאת באחריות לתוצאות הניסיון לממש את התביעות הללו, גם כאשר ברור בעליל כי לא ניתן לעמוד בהן, ודאי לא בטווח המיידי והקצר. השיח הציבורי מידרדר לדיון על מה שנראה טוב ונשמע נכון, על חשבון מה שדרוש כדי להתמודד עם המציאות המשתנה במהירות. מי שנושא באחריות איבד הרבה מעוצמתו, מתמודד עם ציפיות שלא ניתן לספק ונאלץ להקדיש את עיקר חילו ומרצו כדי לשמר את מעמדו הפוליטי. איכות ההחלטות והאחריות להשלכותיהן לטווח הבינוני והארוך הן בהתאם. המשבר הזה פוקד, כאמור, את הדמוקרטיות כולן, אולם ישראל מיוחדת בכך שהיא נדרשת להתמודד בתנאים אלה עם סכנות קיומיות ועם איומים מבית ומחוץ על הלגיטימיות של קיומה הלאומי.

 

האתגר השני, פנימי אף הוא, נוגע לאזרחי ישראל הפלסטינים היושבים בתוכנו (אלה שנהגנו לכנות, בלא הסכמתם, "ערביי ישראל"). האליטה הנבחרת שלהם - הפוליטית, החברתית והתרבותית - השלימה לאחרונה תהליך רדיקליזציה ממושך, שבמוקדו: הכרזת מלחמה פוליטית על מדינת הלאום היהודית. חבריה חדלו להעמיד פנים שבמוקד שאיפותיהם ניצבים השוויון האזרחי או זכויות קבוצתיות בתוך המסגרת של המדינה, שהוקמה על פי עקרונות מגילת העצמאות. הם תובעים למעשה לשרש את המפעל הלאומי שכונן את המדינה, מציגים אותו כמפעל קולוניאלי פסול מעיקרו, שוללים קיומה של מדינת לאום יהודית לצד מדינת לאום פלסטינית. הם בעצם תובעים לחלק את הארץ שבין הירדן והים לשתיים - מדינה ערבית ומדינה שאינה יהודית, בלוויית מנגנונים דמוגרפיים ויישוביים שיהפכו לבסוף גם אותה למדינה ערבית נוספת. הם אימצו את האתוס הפלסטיני, המעדיף חתירה לחורבנם הלאומי של היהודים על פני בניית חברתם הם והבטחת עתידם של בניה. האתוס הזה הושלט למעשה על החברה הערבית בישראל, ומי ששולל אותו בפה מלא אינו יכול למלא תפקיד מוביל בהנהגתה.

 

האתגר השלישי נוגע לתנועה הלאומית הפלסטינית. שילוב של רדיקליזציה עמוקה והתפוררות חברתית מרחיקת לכת הוציא למעשה מכלל אפשרות לא רק פיוס ושלום עם מדינת הלאום היהודית, אלא אפילו הסדר מתפקד של הסתלקות מן הטרור כאסטרטגיה לאומית. מנהיגיה הנבחרים של החברה הזו הם טרוריסטים אנטישמים, הקוראים בגלוי לחיסולה של ישראל, או "מתונים" חדלי אישים הדבקים ב"זכות השיבה" ואינם מסוגלים להתמודד עם הטרור ועם האינדוקטרינציה של הדור הצעיר ל"שהאדה" של מתאבדים הירואיים. מבחינת ישראל, המשמעות היא שבדור הקרוב לפחות יהיו שכניה המיידיים גורם עוין, המעדיף להתבוסס בתירוצים אודות עוולות "הכיבוש" וצדקת ה"התנגדות", על פני הסיכוי לכונן מדינה לצד ישראל וליטול אחריות לגורלו.

 

האתגר הבא נוגע לעולם הערבי. בקרבו מתקיים ואף מתעצם מתח מסוכן בין שני אילוצים פוליטיים: הראשון הוא ההכרה בקרב שורה של מנהיגים אחראים פחות-או-יותר בדבר הצורך להשלים עם ישראל ולהתגונן בפני האיום החמור של הרדיקליזם האיסלאמי, בגרסתו האיראנית והסונית; האילוץ השני הוא דעת קהל רדיקלית, המונהגת על-ידי אליטות חסרות אחריות, מוסתת על-ידי שידורי לוויין מופקרים וניזונה מתיאוריות קונספירציה הזויות. זו תובעת מן השליטים להוכיח את נאמנותם לאיסלאם ולערביות באמצעות מדיניות רדיקלית מול ישראל, ארצות-הברית והגורמים השקולים בעולם הערבי. עד כה לא הביא הלחץ הזה, אמנם, למלחמה עם ישראל, אך הוא מונע השלמה של העולם הערבי עם מדינת הלאום היהודית ומותיר לרדיקלים - הפלסטינים, האיראנים והאחרים - מרחב פעולה מסוכן, המאפשר להם להבטיח את התמדת הסכסוך הפעיל.

 

האתגר החמישי הוא האיום הגרעיני האיראני. מוקדו, בשלב זה, אינו אפשרות מיידית של התקפה גרעינית על ישראל, אלא של עידוד פרובוקציות בלתי נסבלות של גורמים רדיקליים נגדה, נגד ארצות-הברית ונגד מדינות ערביות אחראיות, בהנחה שלרדיקלים מובטחת מטריה גרעינית שתסוכך עליהם מפני תגובתן. סכנה נוספת היא התגרענות בלתי נמנעת של מדינות וגורמים בלתי אחראיים באזור ובעולם כולו, המעלה מאוד את ההסתברות לאובדן בקרה ולעימותים גרעיניים. מרכיב חשוב של האתגר הזה, שנוטים להמעיט בחשיבותו, הוא אופייה של הכנופיה השלטת באיראן. לראשונה עלולים נשק מפותח להשמדה המונית ואמצעי שיגור יעילים לעמוד לרשותו של משטר מופרע, המאמין ברצינות בחובתו וביכולתו לשנות באמצעותם מן היסוד את המציאות האזורית והעולמית.

 

האתגר השישי והאחרון הוא הכרסום החמור בלגיטימיות של ישראל. באירופה חלחלו מן השוליים ההזויים של השמאל אל הזרם המרכזי של השיח הציבורי, התקשורתי והאקדמי ספקות עמוקים בדבר

 הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודית. אלה מלווים ברמזים בוטים בדבר האופי הנאצי של מדיניותה והתנהגותה, המקובלים על עשרות אחוזים של דעת הקהל (לפחות 40% בגרמניה) וברגשות שליליים כלפי ישראל (56% באירופה, 77% בגרמניה). המגמה הזו יונקת מגלגול מחודש של תפישות אנטישמיות, מפסילה תרבותית של הצורך להזדקק לכוח, מאי הבנה לצורך של ישראל בהגנה עצמית נחרצת מפני האיומים הקיומיים שבפניהם היא ניצבת ומעיוותי הדיווח התקשורתי. הסיכויים לשנות את המגמה הזו בטווח הקצר קלושים, משום שהיא מעוגנת עמוק בתפישותיו של ציבור רחב ומוכתבת על-ידי גורמים מבניים.  

 

 

לנוכח האתגרים הללו, נשענת ישראל בעיקר על שני נכסים: תמיכתה העקבית והאיתנה של ארצות-הברית ועוצמתה המרשימה והמתמשכת של החברה הישראלית. הראשון מאפשר לישראל להתמודד בהצלחה עם איומי העולם הערבי ואיראן ועם הסכנות הנובעות מן הכרסום הגובר במעמדה בזירה הבינלאומית ובאירופה; המרכיב השני איפשר לישראל בדורות האחרונים להתפתח ולשגשג למרות האיומים הפנימיים (משבר המנהיגות והערבים בישראל) האזוריים (הפלסטינים ומדינות ערב) והעולמיים (אירופה).

 

התמיכה האמריקנית אינה תלויה בהעדפותיו של ממשל מסוים או בקוניוקטורות פוליטיות חולפות. היא הולכת ומעמיקה בממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים, במהלך ה"מלחמה הקרה" ולאחר שהסתיימה, עם נשיאים ידידותיים יותר (רייגן, בוש הבן) או פחות (קרטר, בוש האב), בעת מלחמה (1967, 1973, 1982, 2006) או שלום (יוזמת סאדאת, אוסלו). היא מתמידה גם כאשר ישראל שוגה ומסתבכת במלחמה (לבנון הראשונה) או בשלום (אוסלו). היא יציבה משום שהיא מעוגנת בשותפות עמוקה באתוס, המשלב חברה פתוחה ודמוקרטית, עם נכונות להזדקק לכוח כשהדבר נדרש לצורך הגנה עצמית והתמודדות עם איומים אלימים. לא במקרה כרוכות שתי המדינות בשנאה משותפת כלפיהן, הן בעולם השלישי והן בקרב אותם חוגים רחבים באירופה, בתקשורת ובאקדמיה, המטיפים לפייסנות כאסטרטגיה לאומית שאין מאחוריה גיבוי מרתיע של נכונות להגנה עצמית.

 

נוסף לרכיבים המוכרים של התמיכה האמריקנית (נשק לישראל, סיכול סנקציות בינלאומיות, הבעת אמון כלכלי וכיוצא באלה), איפשר הגיבוי האמין והמתמשך מוושינגטון ליטול סיכונים בעלי מימד קיומי, שאיפשרו בתורם את הישגיה האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל: בלא התמיכה הזו במהלך העשור הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים, לא ניתן היה להוציא את מצרים ממעגל העימות האלים. גם ההימור הכושל של אוסלו היה מסתיים בתוצאות חמורות בהרבה, לולא התיאום העמוק עם ארצות-הברית. התיאום הזה איפשר גם את המשא-ומתן בימי התקווה הגדולה לשלום, וגם את הכרעת הטרור ב"חומת מגן" משזו נכזבה. התהליך הזה, ושיאו בקמפ-דיוויד ובטאבה, תרם בדיעבד לכושר העמידה של החברה הישראלית תרומה קריטית בחשיבותה, כיוון שהשריש בציבור הישראלי (והאמריקני) את ההכרה כי הפלסטינים אינם חותרים לפשרה היסטורית הכוללת כינון מדינה פלסטינית, אלא לחורבן מדינת הלאום היהודית. ההכרה הזו לא הייתה מושגת לולא איפשר קלינטון לברק לבחון את הפלסטינים בנושאים הרגישים ביותר, בלא חשש לשימוש לרעה בגמישותה המופלגת של ישראל. רק כך ניתן היה לחשוף את הונאת אוסלו של ערפאת. בלא ההכרה הזו, ספק אם הציבור הישראלי היה יוצא מן המלחמה בה פתחו הפלסטינים בספטמבר 2000 כשהוא מחוזק ונכון למבחנים הקשים שבאו מיד בעקבותיה.

 

הנכס השני הוא כאמור עוצמתה של החברה הישראלית. החוסן הלאומי, היצירתיות והאחריות הפוליטית והחברתית שלה הם הגורם המכריע, המאפשר לה לא רק לעמוד בדורות של עימות, מצור, ביקורת והוקעה - אלא גם לכונן, לקיים ולפתח מדינה יציבה, חברה פתוחה, כלכלה מפותחת ומדע מתקדם, בתנאים כמעט בלתי אפשריים. היהודים בישראל מאבדים לעתים קרובות את הפרספקטיבה הזו, כיוון שהם עסוקים (וטוב שכך) בפער בין היעדים הבלתי אפשריים שהציבו לעצמם לבין המציאות המאכזבת-תמיד, כשהרף כל-כך גבוה. בלהיטותם להדגיש כמה הישגיהם אינם מספקים, הם נוטים להיתפס לפרצים עונתיים של היסטריה לאומית מתוקשרת בדבר "החורבן הכלכלי", "התמוטטות הדמוקרטיה", "אובדן ההרתעה", "קריסת החינוך", "מפולת השירותים החברתיים" או "התפוררות החברה" ו"השתלטות השחיתות". המזוכיזם הלאומי הזה אינו מונע הישגים דרמטיים ברוב התחומים העיקרים, ואלה יוצרים, בתורם, מסד איתן לטיפול אפשרי בשלב מאוחר יותר בנושאים שהוזנחו או טופלו בדרך שגויה.

 

מרוב הלקאה עצמית  

הציבור היהודי, הממהר להכות על חזהו בכל מקרה של כישלון או הצלחה חלקית, מתקשה להכיר בהצלחות מסחררות ומתקשה להשלים עם התמונה הכוללת, המצביעה על כושר עמידה והתמודדות מרשימים לפי כל קנה מידה אובייקטיבי. התופעה המוזרה הזו, המזכירה טקסי עשורה שיעיים, אינה ממאירה, כיוון שאינה משתקת את המגמה הקונסטרוקטיבית - ובדרך נפתלת, אולי אף מסייעת לה. יתכן שהציבור זקוק לה כמנגנון הגנה פסיכולוגי נגד זחיחות ורחמים עצמיים. היא אינה מזיקה, כל עוד אין היא משבשת את הניתוח הריאלי של המציאות, ואינה מתרשמת יתר על המידה מנבואות החורבן של אקדמאים אופנתיים ואנשי רוח מתוסכלים, ומהתמכרותם של פובליציסטים רדודים להלקאה עצמית גורפת.

 

קשה למצוא תקדים בהיסטוריה של החברות הפתוחות אשר ישווה ליכולתה של החברה היהודית - מימי היישוב ועד ימינו - לשרוד, להתפתח ואף לשגשג בתנאים אובייקטיביים כה קשים, לפעמים כמעט בלתי אפשריים. למרות מאה ועשרים שנה של עימותים ואיומים קיומיים, נוצרה יש מאין חברה דמוקרטית פתוחה, מתוך ריסון עצמי אנדוגני, אף שרובם המכריע של חבריה באו מרקע בלתי דמוקרטי. לא טריוויאלי לציין כי במדינה הנתונה במלחמה, מצור וטרור, לא מאיימים קצינים תאבי שלטון של חונטה צבאית על ההנהגה הנבחרת ועל הפרדת הרשויות, אלא דווקא חברי האוליגרכיה הליברלית של בית-משפט עליון היפר-אקטיבי, המשבטים את עצמם על-פי ה"אג'נדה" המקובלת עליהם.

 

למרות נתוני הפתיחה העלובים, היעדר אוצרות טבע, הוצאות ביטחון עצומות, טרור מתמיד, מלחמות תכופות וקליטת אוכלוסיה בהיקף שאין לו אח ורע, שרובה הגיע בחוסר-כל, קמה בישראל כלכלה משגשגת, המבוססת כולה על ההון האנושי. הכלכלה הזו מתנהלת היום בתנאי אפס אינפלציה ועודף במאזן התשלומים, ומחפשת מענה למטבע מקומי חזק מדי, בשל העובדה שהישראלים מעדיפים להחזיק את כספם בשקלים ובשל ההשקעות העצומות מחו"ל, המגבירות את הביקוש לשקלים ומחלישות את הדולר. מדינה שעברה בשנים האחרונות מלחמת טרור שבה התפוצצו אוטובוסים, בתי-קפה וקניונים בפיגועי התאבדות חסרי תקדים בהיקפם, כמו גם מלחמה יקרה ואף בזבזנית בלבנון - מקיימת שיעורי צמיחה גבוהים יותר ושיעורי אבטלה נמוכים יותר מאשר באירופה השלווה, המפותחת והעשירה. בשנים הללו משלימה ישראל תהליך של ויתור על הסיוע האזרחי האמריקני, ששימש גם קודם לכן להחזרת הלוואות שנדרשו לרכש צבאי.

 

הבעיה העדתית, שאיימה לפני רבע מאה לקרוע את החברה היהודית בישראל (ה"צ'חצ'חים" של בחירות 1981), איבדה את עוקצה בזכות מאות-אלפי ילדים (יש אומרים מיליון) מנישואים בין-עדתיים, שאינם יודעים עוד, לשמחת כולנו, אם הם אשכנזים או מזרחיים. בחברה הנתונה תחת לחצים מופלגים כאלה - מלחמה, מצור, טרור, הוקעה בינלאומית ומתחים קשים של חברת הגירה מגוונת ורבת תרבותיות - יש סיבה לחשוש מאחת משתי תגובות טבעיות וצפויות: כניעה ושבירה בקוטב האחד, או רדיקליזציה במשנהו. בדורות האחרונים התממש החשש הזה הן באירופה והן במזרח התיכון: באירופה הביאו לחציה של מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה לפייסנות הצ'מברלינית בצדו אחד של המתרס - ולרדיקליזציה ההיטלריאנית בצידו השני. בסביבתנו המיידית הופיעה הרדיקליזציה בגילוייה ההרסניים ביותר בקרב הציבור הפלסטיני.

 

קשה להפריז בחשיבותה ובחריגותה של העובדה, שהציבור הישראלי מצא לאתגרים המופלגים בחומרתם שנכפו עליו דווקא מענה קונסטרוקטיבי, בנטייתו החזקה והגוברת לגרביטציה כלפי המרכז הפוליטי. שיעור זניח של האלקטורט היהודי בישראל בוחר את נציגיו הפרלמנטרים מקרב השמאל הרדיקלי או הימין הרדיקלי; רק כ-15% של האלקטורט בכל אחד מן האגפים ניתן לתיאור כשמאל או כימין מובהק. הרוב הגדול - יותר משני שלישים - מביא לכנסת גוונים שונים של המרכז האחראי והשקול. רק באווירה ציבורית כזו יכולים מקבלי ההחלטות להימנע, בתנאיה המיוחדים של ישראל, מהפקרת אינטרסים חיוניים מחמת חולשת דעת בקוטב האחד, וממדיניות בלתי אחראית לעתיד האומה בשל היעדר בקרה בקוטב השני. במדינה הדמוקרטית היחידה בעולם, המקיימת גיוס חובה לצבא הנתון במלחמה, שהעורף האזרחי שלה פגיע לטרור ולטילים של האויב, אין תחליף לחברה חזקה שמרכז הכובד הפוליטי שלה ממוקם במרכז הבמה, המאפשרת להנהגה החלטות אחראיות ושקולות.


שרידתו והצלחותיו של המפעל הציוני מבוססות, מראשיתו, בעיקר על יכולתה של ההנהגה הלאומית לדבוק בתחום המצומצם של עניינים חיוניים שאין לוותר עליו בשום תנאי, ובה-בעת להתפשר בכל עניין אחר, גם כאשר מדובר בנושאים רגישים ובוויתורים כואבים. את היכולת הזו הבטיחו, בעת ההכרעות הקריטיות בסוף תקופת המנדט ובראשית ימי המדינה, סגולותיו המיוחדות של בן-גוריון, שנשא באחריות העליונה - וגם מערכות שלטוניות ותקשורתיות חלשות, שאיפשרו את העמדת הציבור בפני עובדות מוגמרות. בימים של מנהיגות חלשה ושקיפות כמעט מלאה, יכולה לפצות על הסגולות שאבדו רק חברה חסונה ומבוגרת, המצמצמת את מרווח השגיאות של מקבלי ההחלטות בדחיקת החלופות הריאליות אל המרכז הפוליטי. במבט ראשון, קשה לראות כיצד אפשר לבסס את הסיכוי להתמודד בהצלחה עם האתגרים הקשים והמורכבים, שהוזכרו בראשית הדברים, בעיקר על חוסנה ועוצמתה של החברה. אך בדיקה שיטתית יותר מצביעה על סגולותיה של חברה כזו לפחות כתנאי הכרחי להצלחה - ולעתים קרובות אף הרבה מעבר לכך.

 

ראשית, חברה חזקה מאפשרת להתמודד עם משבר המנהיגות. הצלחת הכלכלה הישראלית קשורה אמנם לשורת החלטות נכונות ואמיצות של הממשלה בדבר ליברליזציה של המשק ופתיחתו לתחרות גלובלית, אך ההישג העיקרי נובע מן החדשנות, האלתור והתעוזה של יזמיו. החברה היא האחראית גם להישגים המדעיים וליצירתיות הפורצת בתחומי התרבות והרוח השונים. חיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית אינה פרי החלטות ביורוקרטיות של פקידי ממשל; לא הם ולא השופטים, המנכסים את ההישג הזה לעצמם, מעצבים את הנורמות של פתיחות ופלורליזם (הגובלות לפעמים באנרכיה) שהפכו מובנות מאליהן בזרם המרכזי של הציבור, ועמדו במבחנים קשים. לשון אחרת: סגולותיה של החברה היהודית בישראל מפצות במידה רבה על משבר המנהיגות, כיוון שמוביליה בתחומים הקריטיים למדו לפעול אף בהיעדר ממשלה אפקטיבית ויציבה, ובלא כנסת אחראית ומערכת משפט מאוזנת.

 

שנית, חברה יהודית חזקה מאפשרת התמודדות מצליחה גם עם האתגר החמור של הערבים בישראל. עיקרו של האתגר הוא ליישב שני צרכים שביניהם קיים מתח מובנה: להכיר בחומרתו של האיום המוצב לעצם הקיום הלאומי, ולהבין שאין סיכוי להסירו בעתיד הנראה לעין, בלא להגיב באופן שיפגע באינטרס החיוני של החברה היהודית לקיים במדינת הלאום שכוננה חברה פתוחה, המציעה גם לערבים שוויון אזרחי. זהו אתגר מורכב עד מאוד, המחייב התגברות על היצר להעניש באופן גורף ערבים עוינים על איבתם, הזדהותם עם האויב וניסיונם להביא על היהודים חורבן לאומי, מתוך הבנה שהפלורליזם אינו חדל להיות אינטרס יהודי חיוני, גם כאשר ערבים עוינים נהנים ממנו. ההבנה האינסטינקטיבית של האינטרס הזה, גם בקרב אלה שאינם מיטיבים לנסח אותו, משתקפת בפער העצום בין המאוויים הבלתי מעובדים של הציבור היהודי, לבין התנהגותו הפוליטית: למרות שחלק ניכר ממנו - לפעמים קרוב למחציתו - מצהיר על העדפתו שמן האזרחים הערבים יישללו באופן גורף זכויות ליבה של האזרח, הרי בבחירות לכנסת התמיכה בכך כה זניחה, עד שאין אף מפלגה שאימצה את התביעה הזו (למפלגה אנטי-ערבית נחשבת מפלגתו של אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, המציעה לכונן מדינה פלסטינית בשטחים ולצרף אליה שטחים שייגרעו ממדינת ישראל על אוכלוסייתם).

 

שלישית, חברה יהודית חזקה היא גם הנכס העיקרי במאבק נגד התנועה הלאומית הפלסטינית. רק חברה שכזו יכולה להבחין בין האיבה, גילויי האנטישמיות, שאיפות החיסול הלאומי והטרור, המאפיינים את יחסם של הגורמים הפלסטינים הקובעים לישראל, לבין הצורך להשלים עם חלוקת הארץ. רק חברה שכזו יכולה להבין שהוויתור על חלקי הארץ החשובים ביותר מבחינת ההיסטוריה היהודית והביטחון, אינו מיועד להיות פרס לשוחרי רעתה הרוצחים בבניה בלי קשר ל"כיבוש" (גם אם אלה ייהנו מכך), אלא צורך חיוני למדינת הלאום הציונית, שאינה יכולה להיות אלא דמוקרטית במשטרה ובערכיה - ויהודית בהרכבה הדמוגרפי וביעדיה. שום הנהגה רבת השראה לא הייתה מסוגלת "למכור" את המסר המורכב הזה לציבור, שאינו בוגר ומפוכח גם בלעדיה.

 

רביעית, רק חברה יהודית חזקה יכולה להשלים עם ההכרה העגומה, שנגזר עליה לחיות בעתיד הנראה לעין כאי בים של שנאה וקנאה של כמעט כל שכניה. רוב הציבור כבר התפכח מן האשליה שהאיבה היא פרי "הכיבוש" ואף מהאשליה שהסכמי שלום חשובים ומתפקדים היטב (כמו זה שבין ישראל למצרים) מביאים גם לסילוק האנטישמיות הבוטה והדוחה של האליטות ולריסון ההאשמות ההזויות והקונספירטיביות ביותר נגד היהודים וישראל. החברה הישראלית מוכיחה בהתנהגותה כי לא הניחה לאכזבה מהזיות השלום של "המזרח התיכון החדש" לפגוע באימפרטיב הקונסטרוקטיבי שלה ביצירתיותה ובחיוניותה. במקום ייאוש ורפיון ידיים, היא מגיבה גם כאן, כמו בכל תחום אחר, במיצוי כל הניתן ממה שיש, במקום לקונן על מה שיכול היה להיות.

 

שני האתגרים האחרונים - הנשק הגרעיני בידי איראן והדה-לגיטימציה של ישראל באירופה ובמערכת הבינלאומית - הם אסטרטגיים ומדיניים בעיקרם, והרכיב החברתי בולט בהם פחות. אך גם כאן חשוב להדגיש את המימד של כושר העמידה והחוסן החברתי. שאלת הגרעין האיראני מציבה בפני הציבור בישראל איום ייחודי, ששום חברה דמוקרטית לא עמדה בשכמותו: צירוף של כוונות השמדה מוצהרות ואמינות וכושר השמדה מוכח של נשק גרעיני, היה מחולל בחברה חלשה תופעה המונית של עזיבת הארץ, או לפחות הוצאת הילדים ממנה. בתנאים כאלה ניתן היה לצפות ללחצים ציבוריים קשים על ההנהגה לנקוט פייסנות - או להבדיל, תקיפות נעדרת שיקול דעת. המשבר אמנם טרם הגיע לסיומו, אך לנוכח הניסיון המצטבר, קשה לצפות לתגובות כאלה מעבר לשולי החברה ומעבר להתפרצויות העונתיות של היסטריה תקשורתית, שאינה משקפת את הזרם המרכזי.

 

ממילא יקראו לנו נאצים

בתחום הדה-לגיטימציה באירופה, כבר ניתן לומר דברים ברורים יותר, אף שגם כאן עשויים הדברים להחמיר לא מעט. המציאות, כאמור, קשה: ישראל נתפשת כגורם המסכן יותר מכל אחד אחר את שלום העולם, ומופיעה כמדינה המעוררת את הרגשות השליליים ביותר. מי שרואה את ישראל כך הם הגורמים שעיצבו את הסטנדרטים הדמוקרטיים והפתוחים שמהם היו היהודים רוצים ללמוד, ודעתם נחשבת בעיני היהודים בישראל יותר מזו של כל גורם אחר. למרות זאת דוחה הרוב המכריע של הציבור הישראלי את השיפוט האירופי כלפי ישראל. הוא אינו מניח לאירופים להשפיע על התנהגותו: לא להשמיט מידיו את השימוש בכוח ככל שנדרש כדי לדכא את האיומים נגדו, ולא לאבד בקרה, ריסון ומעצורים ערכיים, בהנחה שממילא מאשימים את ישראל בהתנהגות נאצית.

 

רק חברה חזקה ובטוחה בעצמה יכולה לבטא את השילוב הרצוי בתחום הזה: גם להתעלם מהצביעות האירופית (נשיא צרפת, למשל, האשים את ישראל בתגובת-יתר כוחנית בלבנון - ובה בעת איים להפעיל נשק גרעיני בתגובה על טרור בצרפת) וגם לשמור על סטנדרטים גבוהים עד מאוד בניסיון לצמצם את הפגיעה באזרחים תמימים. הביקורת האירופית והבינלאומית אינה מורידה מן הנחישות הצבאית במקום שהיא נדרשת, ואינה דרושה כדי לשמר את הסטנדרטים הגבוהים הנוהגים בישראל. חברה יהודית חזקה אינה מבטלת, כמובן, את נזקיהן של מגמות הדה-לגיטימציה האירופיות, אך היא חוסמת באופן יעיל למדי את האפיק המסוכן ביותר שלה - זה שהיה עלול לרפות את ידי ישראל במאבקה, ולשכנע את בניה להעלות ספקות בדבר הלגיטימיות של קיומה הלאומי.

 

לסיכום, ראוי להדגיש מה שאמור להיות מובן מאליו: אין לישראל (ולחברה פתוחה בכלל) מכלול משאבי עוצמה, הפותר מעצמו את האתגרים העומדים בפניה. המסר העיקרי בפרוס העשור השישי לעצמאות ישראל אינו שיש מענה שלם לאתגריה, או שאלה אינם מאיימים על אושיותיה. המסר הוא שהצירוף בין ניסיון העבר ונכסי ההווה מבטיח התמודדות בת סיכוי עם אתגרים חמורים ומורכבים מאין כמותם. פתגם ביידיש קובע שאלוהים נותן צרות - אך אלוהים גם נותן כתפיים כדי לשאת בהן. החדשות הרעות הן שהצרות גדולות כפליים ממה שהפסימיסטים חששו בסיוטיהם; החדשות הטובות הן שהכתפיים רחבות ואיתנות עשרות מונים ממה שהאופטימיסטים ציפו בחלומותיהם.

 

ד"ר שיפטן הוא ממלא-מקום ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים