סיפור שיצא משליטה

נניח שהיו מנסים למכור לכם רומן שגיבורו הוא סופר שכתב יצירה נחמדה ומבדחת, ובה כמה פסקאות שאינן מציגות את הנביא מוחמד באור אלוהי ומקודש: נכון שלא הייתם מאמינים לרצף ארועים בדיוני שבו מנהיגה הרוחני של מדינה אחת קורא להרוג את הסופר, מאות אלפי מוסלמים מפגינים בתמיכה בפסק ההלכה הזה, יותר מעשרים מליון דולר מוקדשים לאבטחתו במשך עשר שנים, פסק ההלכה מבוטל, הסופר חוגג את נישואיו – בפעם הרביעית –

לדוגמנית-על ששמה מורכב משמותיהן של שלוש אלות בפנתיאון ההודי, יצירתו כבר לא מעניינת כמו בעבר אבל זה ממילא לא חשוב, כי מלכת אנגליה מחליטה להעניק לו תואר אצולה – וכל זה מצית מחדש את אש האמונה בפקיסטן ובאיראן, במלזיה ובאינדונזיה. נכון שלא הייתם מאמינים למילה ברומן הבדיוני-דמיוני הזה?

חייו של סלמן רושדי, לגמרי שלא באשמתו, הפכו לסמל ולפנטזיה, לרצף של ענייינים שלקוח ממחוזות האגדה, למלחמה ארוכה מאוד שכבר לא ברור מדוע היא ממשיכה להתחולל: האם זה בשל חופש הביטוי המקודש או בגלל משחקי הורדת ידיים בין המערב למדינות מוסלמיות? האם זה נעשה כדי לחנך את האירנים, הפקיסטנים ונציגיהם הקיצוניים של מיליארד וחצי מוסלמים ש"ככה לא מתנהגים", או כדי להסביר להם שבעולם הנאור מותר לכולם לצחוק על כולם בלא הבחנה?

הפגנות בבריטניה נגד הענקת התואר לרושדי (צילום: איי.פי)

תואר האצולה הוענק לרושדי בשבוע שעבר כאות על תרומתו לספרות האנגלית, ובאמת שאי אפשר לזלזל בתרומה: רושדי הוא ראשון במעלה בין סופרים-מהגרים שדילגו בחן מעל מחסומי התרבויות והעשירו את הסיפורת האנגלו-סקסית בהצצות לעולמות רחוקים, אקזוטיים ואכזריים ומרהיבים ומדוכאים ומעניינים קצת יותר מן הנעשה בלב הבורגנות המערבית הרוגעת. אבל מי זכה בתואר – רושדי היוצר, או רושדי האייקון התרבותי - זה שעצם חייו, עצם קיומו, הוא סיפור של ניצחון, של הזכות לומר כמעט הכל על פני הכוחות המאיימים עליה? או אולי ניצחה כאן מדיניות "אנחנו נראה לכם" מאורגנת של המערב, ואולי בכלל התואר נועד להלל את נאורותה של בריטניה בעיני עצמה?

אבל אולי, בעולם החדש והמופרך לגמרי שבו חיים מוסלמים ונוצרים בחוסר הבנה מוחלט זה של זה, מדובר בכלל בתרכובת של מניעים שכבר אי אפשר להפריד ביניהם. חלקם אפילו סותרים לחלוטין.

דמויות משנה במלחמה גדולה 

בריטניה החליטה להגן על רושדי ולנתק את היחסים עם איראן בשל האיום על חייו. במקביל, וכאילו לגמרי במקרה, פוליטיקאים בריטיים נמנעו מלהצטלם עימו או ללחוץ את ידו בפומבי מחשש להחרפת המשבר בין שתי המדינות. הפתווה המטורפת בוטלה לא מפני שכבוד הנביא הושב לו, אלא בגלל שיקולים מסחריים של שני הצדדים. 18 שנה לאחר שהוכרז בן מוות, שוב מחכה פרס כספי למתאבד שירצח אותו – והאיום בתבערה מחודשת היה ככל הנראה ידוע יפה למי שהחליט על הענקת תואר האצולה. כך שכאשר מתבוננים בסיפור הזה ומחפשים את הגיבורים האמיתיים, מגלים שרושדי ומלכת אנגליה מחד והשר לענייני דתות של פקיסטן, זה שהצהיר על הבנתו ואהדתו למתאבד הפוטנציאלי שיפוצץ את עצמו ואת רושדי – כל אלה אינם אלא דמויות משנה במלחמה גדולה יותר.

המלחמה היא על רעיונות מקודשים ועל ההיררכיה הנכונה שלהם בחיי בני אדם. היא חלק מן ההתנגשות הבלתי נמנעת בין קיצוניות דתית וקיצוניות חילונית. היא חוצה גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים. שני הצדדים יודעים היטב מתי תתלקח שוב: בפעם הבאה שמישהו יפרסם קריקטורה ובה זקנו של הנביא יוצג באופן לא מחמיא, בפעם הבאה שמישהו יעז ללעוג לו בספר, בהצגה, בפסל. שני הצדדים מחוייבים לעקרונותיהם המקודשים ללא פשרה, ושניהם עתידים לעשות עוד טעויות רבות, אולי כאלה שיעלו בחיי אדם, בשל העובדה כי הם מבוצרים כל כך בעמדות שמתוכן אי אפשר לנהל דיאלוג.

הפגנות גם בפקיסטן. כל העניין רחוק מרושדי עצמו (צילום: איי.פי)

המחוייבות המערבית הטוטאלית לחופש הביטוי תובעת נקיטת עמדה בלתי מתפשרת כאשר שמו של סלמן רושדי נקשר לאיומים חדשים, ומי שלא נוקט עמדה יוקע בוודאי כנציג כוחות האופל. כך, התמיכה במאבקו הצודק של רושדי, שכבר מזמן אינו מאבקו שלו, היא מן הכרח בל יגונה, במסגרתו אין להשמיע נימוקים של רלטיביזם תרבותי או קולות של פייסנות. אסור אפילו לומר, שככה לא מנצחים במלחמה.

ועד כמה כל זה רחוק מרושדי עצמו, יעיד הסיפור האמיתי הבא: בפברואר 2005 העז כתב של הניו יורק טיימס ללעוג מעט לרעייתו של רושדי. פאדמה לאקשמי, כתב בעיתונו, היא חובבת ממון ופרסום. במסיבה שאליה נקלעו רושדי והכתב, נשמע הסופר – יש עדים – מאיים על העיתונאי כך: "אם תעז לכתוב עוד דברים מרושעים על אשתי, אני אתקוף אותך עם אלת בייסבול". סר סלמן רושדי, אביר חופש הביטוי, מעולם לא הכחיש – וגם לא התנצל.