הספריות חוזרות, ובגדול

בקרוב מאוד, אמרו העתידנים, כבר לא יהיה צורך בספריות ציבוריות גדולות. איש איש ועולם הקריאה שלו על גבי דיסק און קי, ואם זה יידלדל מעט, תמיד אפשר יהיה להטעינו בקלות בעוד ועוד חומרים מקרן השפע האינטרנטית.

בקרוב מאוד, אמרו הסוציולוגים, הספריות הציבוריות לא יהיו עוד רלוונטיות לחייהם של אנשים שרגליהם יישאו אותם אל בית הספרים השכונתי, הקטן והאינטימי, שם יחושו מעט לכידות בעולם גדול ומנוכר.

ובינתיים, בעשור הקודם שהיה רווי נבואות על מותה של הספריה, דווקא הארכיטקטים עבדו שעות נוספות. באלכסנדריה הם הקימו ספריה ענקית ומפוארת שמבקשת להדהד את גדולתה של הספריה הכי מופלאה של הולם העתיק. בקופנהגן בנו את "היהלום השחור", בית ספרים פתוח לכל שמככב במדריכי התיירים של העיר. בפאריס, בלונדון, בשנחאי, ונקובר, פרנקפורט, לוס אלאמוס, מינסטר, דובאי, סינגפור ומלזיה – ולא נאריך עוד בספירת המלאי – עמדו אישי ציבור לבושים חגיגית וגזרו סרטים בכניסה לבניינים עצומי ממדים ומלאים בספרים ועמדות מחשב ודיסקים.

ובאוניברסיטת בר אילן, בדרך לדוקטורט, חוקרת אחת עם עבר של מתכנתת וסקרנות של ילדה, שאלה את עצמה למה זה קורה: אם נביאי טכנולוגית המידע וחכמי התנהגות ההמונים חוזים באופן די נחרץ את מותה של הספריה הציבורית, כיצד זה הולכות ומוקמות עוד ועוד ספריות גדולות ואסתטיות ומצויידות היטב בעולם? והאם יש בהן כדי לעודד השאלה וקריאה, ובכלל – על איזה אי תנועה באוטוסטרדת המידע מציבים את הספריה הציבורית ומה תפקידיה?

קצת היסטוריה, בבקשה

מד"ר ישראלה יבלונקה, אישה רכת-מבע ומצטנעת, אני מבקשת ראשית קצת היסטוריה, שכן ספריות ציבוריות לא היו איתנו מאז ומעולם: בית ספרים פתוח לכל, שכל כותריו נגישים לכל קוראיו, הוא המצאה של אמצע המאה השמונה עשרה, בפולין וברוסיה: שם היה מדובר בספריות לאומיות. הספריה

העירונית הציבורית הראשונה מוכרת לנו מן ההיסטוריה של ארצות הברית, והיא פתחה את שעריה בפיטרבורו, מסצ'וסטס, בשנת 1833. אבל הגודל הוא דווקא מורשת מן העולם העתיק, היא אומרת. "הספריה המונומנטלית של נינווה לא היתה רק מחסן ענק של טבלאות טין וחרס אלא גם מבנה מונומנטלי, ששיקף את הערך שהצמידו מקימיה לשימור התרבות שלהם. גם הספריה באלכסנדריה, ששאפה לאסוף עותק מכל כתב יד שהיה קיים בתקופתה, שכנה בבנין אדיר. מאוחר יותר, כשהתרבויות הללו נכחדו והספריות אבדו, בימי הביניים כבר לא היו מפעלים כאלה: ספריות של מלכים וספריות של מנזרים המשיכו להתקיים, ובצידן מעט ספריות פרטיות של עשירים מופלגים, אבל הידע היה שמור לבעליו ולא נגיש להמונים. מה גם שההמונים לא ידעו קרוא וכתוב".

אז מי בעצם המציא את הספריה המודרנית?

"מקובל לראות את ראשיתה ברנסנס, בפירנצה ובוותיקן, כשהספריות נפתחו במידה מסויימת לציבור, כשהידע החל להיות נכס חברתי חשוב ולא רק רכוש פרטי".

משם ועד המדיאטק של חולון או 360,000 המטרים הרבועים של הספריה החדשה בפאריז עוברת דרך ארוכה, רצופה עליות ומורדות: העתידנים, כאמור, כבר ניבאו את הקץ בעוד ספריות ענק חדשות הולכות ונבנות, וכדי לברר מה קורה בהן, יבלונקה התכתבה עם מנהלי כל הספריות החדשות הללו והגיעה למסקנה חד משמעית: "למרות התחזיות הקודרות, בכל אחת מן הספריות החדשות היתה עלייה דרמטית במספר המבקרים ובמספר השאלות הספרים שהתבצעו בהן", היא אומרת.

אולי זה קשור לאפקט החידוש: בנין חדש נוסף לעיר, נחמד וממוזג, אז באים לבקר.

"ייתכן שבתחילה זה כך, אבל זה לא מסביר את המגמה ההולכת ונמשכת של העלייה בפופולריות של הספריות האלה. את התשובות צריך לחפש במקום אחר, ואולי קודם כל באסתטיקה. זו בהחלט לא קשורה רק לגודל. נכון שספרים אמורים להרחיב את דעתו של אדם, אבל ככל הנראה כדאי להם לשכון במבנים נאים ומטופחים כדי שהאדם אכן יגיע אליהם. אפילו במקום קטן: הספריה שאני מנהלת, ביישוב מיתר, היא מבנה של 250 מטרים רבועים, מין בית ברביות של ספרים, אבל הוא מזמין ונעים ובהחלט ראיתי בו כיצד יש יותר ויותר מבקרים והשאלות".

הקריאה היא רק תירוץ 

לצורך המחקר שלה, ראיינה יבלונקה אדריכלים, סוציולוגים, עתידנים ומנהלי ספריות. הסוציולוגים אמרו שעדיף לאדם לבלות בספריות קטנות ואינטימיות. האדריכלים הסבירו שגודלן של הספריות החדשות הוא חלק מתדמית היוקרה שמוצמדת לעיר, סמל לכבוד שהמקומיים רוחשים לערכי הקריאה. ועוד אמרו והדגישו את הצורך במפגש חברתי שהספריה החדשה משרתת: וזה פחות מובן מעצמו.

איזה מפגש חברתי מתקיים במקום שבו אני באה להחזיר ספר ולקחת אחר?

"הספריות החדשות מזמן אינן רק מחסני ספרים שכאלה. הגודל והאסתטיקה יכולים להסביר חלק מן הפופולריות שלהן, אבל כולן הפכו גם למרכזי תרבות תוססים, פעילים, שמקיימים המון ארועים והפעלות חברתיות סביב הקריאה, ולפעמים הקריאה היא רק תירוץ. זה קורה בהצלחה גם בספריות קטנות, ובמקום שיש בו ספריה גדולה, היא תמשיך להיות מוקד משיכה ציבורי רק אם תמשיך להקפיד על שלל של פעילויות כאלה".

ספריה בפרנקפורט. מבנה מונומנטלי שמשקף את ערכי שימור התרבות (צילום: ישראלה יבלונקה)

מתברר שגם העתידנים הממהרים לקבוע את מותו של המוסד, מוכנים להתרכך בעמדותיהם כאשר מדברים איתם על בדידות. "המרואיינים שלי בתחום הזה הסכימו שגם קוראים שכבר רגילים לקבל את המידע שלהם מן המחשב זקוקים לאינטרקציה החברתית שהמחשב אינו מאפשר, והספריה דווקא מעודדת – היא הופכת להיות האלטרנטיבה השקטה והתרבותית לקניון, היא מציעה עוד ועוד שירותים, כולל אינטרנט בחינם, היא יכולה להיות כלי לשוויון חברתי בנגישות שלה לכולם – והיא ככל הנראה תמשיך להתקיים ככזאת ולהעלות את מספר הקוראים והמבקרים שלה אם תקפיד לשעשע אותם ולא רק להחתים להם כרטיס".

גם בישראל, בעשור האחרון, בכל הספריות החדשות והחביבות שנבנו – בחולון וביוקנעם, בנתניה ובאור עקיבא, דיווחו לישראלה יבלונקה על עלייה משמעותית ומרשימה במספרי מבקרים וקוראים: הצרה היחידה היא שהקמת ספריה שכזאת איננה בראש סדרי העדיפויות של רשויות מקומיות, והיא בדרך כלל תולדה של לחץ. "אם מנהל הספריה המקומית מצליח להגיע לאוזן ולתודעה של ראש העיר, ואם אכפת לו די הצורך לנדנד ולחפש תקציבים – מפעל הפיס מעורב בהקמה של רוב הספריות החדשות – אז זה יקרה. וכשזה יקרה, מספר הקוראים יעלה, ולו בגלל הבדידות ההולכת וגוברת בעידן המידע המהיר. מרואיין אחד אפילו אמר לי ש"בספריה, לפחות יש עם מי לדבר". בתנאי שזה יהיה בלחש, כמובן.