סוף סוף הבנתי למה כל כך הוטרדתי מהיותי קנאי
בעוונותיי, נולדתי קנאי. קינאתי בחברים שלי שהיו מגיעים במקום הראשון בריצת 100 מטר, בעוד שאני לא סיימתי את עשרת המטרים הראשונים. קינאתי באלה שעשו מיליונים בבורסה כשאני רק הפסדתי. קינאתי גם באלה שתמיד הסתובבו עם הבנות הכי נחשבות. בגלל זה אני מבין קינאה
היה פה סיפור השבוע על אחד שהקינאה העבירה אותו על דעתו. פזי . גם אתם מכירים אותו. כולם מכירים איזה פזי אומלל.
בעוונותיי, נולדתי קנאי משהו. קינאתי בחברים שלי שהיו מגיעים מקום ראשון בריצת 100 מטר בבית הספר, ואני עוד לא סיימתי את עשרת המטרים הראשונים. קינאתי באלו שעשו מיליונים בבורסה כשאני רק הפסדתי. קינאתי גם באלו שתמיד הסתובבו עם הבנות הכי נחשבות לאותה שנה. אז קינאתי. לא נורא. בגלל זה אני מבין קינאה. אני רק לא ממש מבין למה משתמשים באותה מילה לקינאה ב"מה שיש לאחרים" ולקינאה חולנית לבן זוג.
היתה לי פעם חברה שהוציאה אותי מדעתי. ליתר דיוק, כל החברות שלי, אלו שנחשבו, הוציאו אותי בשלב זה או אחר מדעתי. חלק מהסיבות לא ממש קשור למה שאני כותב עליו. אבל החלק הרלוונטי קשור בקינאה.
הייתי בטוח שהיא אצלו. עכשיו! ממש עכשיו!
הפעם הראשונה שזה קרה לי היה גם באהבה הראשונה שלי. המסכנה אפילו לא הבינה מה אני רוצה ממנה. היא עשתה בייביסיטר למישהו שאני החלטתי שהוא יותר מדי מוצא חן בעיניה. האבא, לא התינוק! אין לי שמץ של זיכרון קלוש אפילו מה היה הטריגר שבכלל התחיל את זה. האמת היתה שהיא גם נהנתה קצת לשגע אותי והיתה זורקת לי איזה משפט מידי פעם, ואני הלכתי והתפקעתי. אחרי איזו תקופה שכבר התבשיל היה מוכן והיו יוצאים לי אדים מהאוזניים, הייתי בטוח שהיא אצלו. עכשיו! ממש עכשיו! אז, וזו היתה הפעם היחידה בחיים שלי שעשיתי את זה, התקשרתי אליו הביתה. ענתה אשתו. נשמעה מבוגרת ממני ב-20 שנה. סיפרה שבעלה בחו"ל כבר שלושה חודשים בענייני עבודה ויחזור בעוד חודש.
אחרי שגמרתי להרגיש כמו אפס קטן ומיותר, למדתי את שלי. נראה לכם? הייתי מת.
לבאה בתור כבר באתי מוכן. היה לה ידיד קרוב. לא אמרתי כלום. קינאתי בשקט. שרפתי קלוריות בחשדנות מה אבל לא פתחתי את הפה. גם לא כשהם היו יוצאים לסרטים יחד ולא להצגות. זה השתלם לא רע. זה שלא חשדתי בקול רם עזר לי לא לחשוד בכלל, ולאט לאט זה עבר. גם היא.
אחר כך באה האחת והיחידה. זו כבר היתה יותר מטורפת עלי ממה שמותר. וגם אני עליה. היה לה חבר לפניי. מובן שחשדתי שיש שם עדיין משהו. ומובן שכל דקה שלא הייתי איתה קינאתי בצורה נוראית. אבל די מהר למדתי שאין מלבדי. שאני הוא הדבר הכי טוב שלה. וידעתי סוף סוף שאני סתם מבזבז אנרגיות. אחר כך היא ספרה לי שהיה לו רומן עם זה, ואחר כך עם ההוא. עכשיו אני כבר לא מקנא. עכשיו אני מיואש.
בין מה שהיה ביני לבינן לא היה שום קשר למילה קינאה במובן של לקנא במישהו. לא קינאתי במה שיש לה. מה שהיה שם היה חשד. זה היה הכל, חוץ מקינאה. לשמחתי, ניחנתי בביטחון עצמי מוגבר, ולא עלה בדעתי שמושאי הבגידות בי היו יותר טובים ממני, הם רק היו רבּים ממני.
אז אולי קינאתי להן? האמת? אף פעם לא הבנתי את ההגדרה "מקנא לה". מה זה בדיוק? כן, אני לא לגמרי אידיוט ואני יודע מה התחושה של לקנא למישהי, אבל איזו מין עברית זו. ובכלל, מתי הקנאה שלי היא חשד, ומתי היא רק הרצון לקבל משהו או מישהי לעצמי?
בקיצור, זה נהיה רציני מדי בשביל האופי החפיפניקי שלי.
ואז בא הסיפור על פזי האמור. ושוב התחלתי לדון ביני לבין עצמי בשאלת הקינאה. הסתכלתי בוויקיפדיה אהובתי.
"קינאה היא רגש הנחשב לשלילי המתעורר אצל האדם בשל הצלחתו ועליוניותו של אדם אחר מעליו.
הרגש יכול להתעורר בשל כל יתרון הקיים לאדם אחד על אחר. חומרי, גופני, שכלי, נפשי או רוחני. רגש זה כולל תחושת מועקה ותסכול של האדם ובמקרים קיצוניים יכול לבוא לידי ביטוי אף בהבעות הפנים. הדבר החיובי ברגש זה שהוא עשוי לדרבן את האדם להתפתח ולהשתכלל והוא עומד לא מעט בבסיס התחרותיות האנושית, אך מצד שני הוא יכול להוביל את האדם לפגיעה במושא קנאתו".
וסוף סוף הבנתי למה כל כך הוטרדתי מכך שאני קנאי. לא אהבתי את השימוש במילה "קינאה" לתיאור של שני דברים לא בהכרח קשורים.
כל החיים תיעבתי למדי אנשים כמו הטמבל הזה. אלה שבשביל להרגיש גדולים חייבים להקטין מישהו אחר רק כי הם לא גדלים בעצמם. אלה שמספרים לעולם על נפלאות "האפסיות" של מישהו אחר.
"אתה לא יודע מי אני, אז אני יכול לעשות הכל"
זוכרים את הסרט "עיניים עצומות לרווחה" ואת הקטע הארוטי של כל הגופות העירומים עם מסיכות על הפנים? אווירה של "אתה לא יודע מי אני, אז אני יכול לעשות הכל"? זה סקסי בסרטים ובאורגיות. זה מגעיל אצל פזים למיניהם. אנשים קטנים ו... אה, כבר כתבתי את זה.
למה ללכת רחוק? תסתכלו על התגובות לכתבות בערוץ יחסים. כל מיני טוקבקיסטים אניני טעם שחווים הנאה צרופה מלרדת על אחרים, רק מתוך תחושת העליונות המדומה שלהם. אלה עם "העט הקטן", זה שמוציא להם משפטי ארס ועוזר להם להרגיש טוב בלילה מול החבר'ה.
ואם בכלל קראתם את מה שכתבתי, ועוד עשיתם את זה בהתנדבות, אני חייב להיות הוגן: אחרי הכל גם השם שאיתו נולדתי, זה שרשום לי בתעודת זהות, הוא לא "ראבק". אז מאיפה יש לי את החוצפה? או, אז טוב שאתם שואלים. מכאן:
קוראים לי כאן ראבק, כי לא חשוב לי בשלב זה להיות מפורסם. אני אוהב לכתוב, ואני לא בטוח שאבא שלי אוהב כשאני אומר את המילה "לזיין". אז אני ראבק. אני לא משתמש בזה לרדת על אף אחד באופן אישי. אני גם לא מנצל את זה כדי לצוד בחורות. אני כותב בלי שם, כי אני לא סטיבן קינג, אפילו לא יאיר לפיד, ומי אני זה לא ממש חשוב כרגע.
כשאני אוציא ספר? טוב, אז זה כבר יהיה סיפור אחר.
הבלוג של ראבק
לפנייה לכתב/ת 
