יש כדורגל נשים בישראל?
קצת אחרי הצ'מפיונסליג והרבה לפני פתיחת הליגה, רוני שניידר, מומחה בתחום, מפרק לגורמים את הענף שאמור להוביל את ספורט הנשים. גם לאבי לוזון כדאי לקרוא
חבר'ה, אולי לא ידעתם על כך, אבל כדורגל נשים הינו ענף ספורט פופולארי ביותר בכמה מהמדינות המובילות בעולם - גרמניה, אנגליה, ארה"ב, ברזיל, קוריאה, סין וסקנדינביה למשל. אבל אצלנו אצל המאצ'ו הישראלי המצוי, מדובר משחק שולי שלא נחשב בכלל.
לפני כשבועיים נערכו כאן משחקי בית מוקדמות ליגת האלופות לנשים. היסטוריה קטנה שזימנה בפעם הראשונה בישראל, משחקי צ'מפיונסליג בארץ הקודש. נו אז מה? למה את מי זה מעניין?!
שידורים בתשלום בהפוך על הפוך
התארחו כאן האלופות של צ'כיה, רומניה וקפריסין. אגודת מכבי חולון בעזרת ההתאחדות, דאגה לארגן טורניר למופת שמכבד את כל מי שעסקו במלאכה, אך אילמלא שמעון מימון, היו"ר של מכבי חולון שדאג מכיסו לארגן שידור חי של המשחק הראשון בין הקבוצה הישראלית לזו מקפריסין, לא היינו זוכים לדעת דבר וחצי דבר על הטורניר.
מי משדר? מיכל רביץ מול נורבגיה (צילום: ראובן שוורץ)
יתרה מכך, יתר המשחקים נערכו בירושלים כשהציבור בכלל לא מודע לקיומם. אנשי הכבודה בכדורגל לא נראו באצטדיון טדי וכמובן שהטורניר הסתיים בקול ענות חלושה, כשהקבוצה מצ'כיה עולה בקלות וזו הרומנית נהנית גם היא, מתוקף היותה הסגנית בעלת המאזן הטוב ביותר מבין עשרת בתי המוקדמות. ישראל, בסיטואציה מסויימת ובמגרשים קצת יותר ביתיים (במקום רמת גן העצוב וטדי הריק) היתה יכולה לתת לה פייט, אבל את מי זה באמת מעניין?!
הליגה ביזיונית, התקשורת מתרחקת
ליגת הנשים הוקמה לפני תשע שנים ולאחר תקופת הרצה זו, הליגה נראית מסכנה יותר ועלובה יותר מאשר בתחילת דרכה. המועדונים הגדולים אינם במשחק הזה בכלל משיקולים שונים. מכבי חיפה, מכבי תל אביב, ביתר ירושלים והפועל תל אביב שהיו מתחרות קבועות על התואר, ברחו מכל העניין בתחילת שנות ה-2000 והשאירו את ליגת העל עם שם אחר שמתאים לה - ליגת העאלק.
פעם היתה ליגה. מכבי חיפה מודל 2000 (צילום: ראובן שוורץ)
השנה זו שנת מונדיאל (ייערך בסין בין ה-10 ל-30 בספטמבר) ולשם הגיעו 16 נבחרות מצויינות. אבל אצלנו, זה עולם אחר עדיין. קחו למשל עניין פעוט לגטימי כמו מדיה וכיסוי עיתונאי - אין כל מידע אינטליגנטי או כיסוי הראוי לשמו והמכבד את העושים במלאכה. שורה אחת קטנטנה ובה מבזק של תוצאות במדור שאין לו משמעות, זהו הכיסוי השוטף של הליגה - גם זאת בערבון מוגבל.
איפה הכבוד של סילבי?
רוצים הוכחה? 841 שערים, 10 שנות משחק בנבחרת הלאומית, ארבע שנות משחק באחת מהליגות המקצועניות הטובות בעולם, מלכות שערים בשלוש מתוך ארבע שנות משחק בליגה הזו, שש אליפויות ושישה גביעים בשתי אגודות שונות בישראל, אלפי שעות אימון והכנה למשחקים, מבחנים בליגה המקצוענית בארה"ב ועל סף חתימת חוזה שם.
עשתה קריירה בחו"ל, כבשה 841 שערים. ז'אן (צילום: Fedja Krvavac)
לא זו לא הקריירה של אלון מזרחי על 189 כיבושיו. זו גם לא הקריירה של עודד מכנס, מטובי החלוצים בכל הזמנים. זו גם לא הקריירה של שפיגל או שפיגלר. רביבו או רוזנטל. זה הרקורד של הכוכבת הגדולה של הכדורגל הנשי הישראלי – סילבי ז'אן - האחת והיחידה. זו שכפי הנראה, לא תהיה עוד שניה לה.
ומה הבמה התקשורתית לה היא זכתה על כל אלו? אולי דקה אחת של תהילה לאחר אחד מהגביעים בה זכתה. לא מזמן פרשה ז'אן ולמעט סיקור קטנטן, העניין נעלם במהירות. בכירי הכדורגל הישראלי אפילו לא הגיבו לעניין, שלא לדבר על לכבד את הכוכבת הגדולה ביותר שלנו באיזה משחק פרידה או אפילו טקס צנוע. עכשיו רק דמיינו את הפסטיבל הצפוי סביב הפרישה המתקרבת של אבי נמני.
בריגיטה פרינץ כוכבת בגרמניה, ואיפה השחקניות שלנו? (צילום: איי פי)
רוצים שיוויון
'שיוויונית בין הספורט הנשי לגברי - השוואת תקציבים ויחס'. בארה"ב קוראים לזה חוק מספר 9, בו הפכו את השוויוניות לעיתים לתיקון מפלה - כלומר יש אוניברסיטאות שהספורט הנשי בהן, מקבל יותר תקציבים מספורט גברי. בחלקן אפילו לא קיימות קבוצות כדורגל גברים, אלא רק נשים. כך למשל בפלורידה סטייט, שבמקום לתת לגברים כדורגל, מחזיקה קבוצת פוטבול על 40 מלגות מלאות - סכום כסף אדיר שהשנה גם היה שווה עבורה אליפות.
מקצועית אני יודע ובטוח שניתן להפיק מהנערות הישראליות יותר איכות, משמעת טקטית ודבקות במטרה - בתנאי שיעבדו קשה. הרבה, מגיל צעיר ונכון. עד כמה שזה יכול להישמע מופרך, בנשים ניתן יהיה להגיע לגמר אליפות אירופה ולמונדיאל הרבה יותר מהר מהגברים.
אפשר להשיג יותר. ז'אן והדור הצעיר בחולון (צילום: ראובן שוורץ)
באירופה למשל החליטו לפני שנה שאין דרגות בכדורגל נשים. לקחו 30 נבחרות מבין ה-49 הרשומות – ערבבו את הבתים ביחד ויצרו בתי מוקדמות לאליפות אירופה. אילו השאירו את השיטה הקודמת לא היינו זוכים לקבל בהגרלה בבית אחד, נבחרות כמו נורבגיה, רוסיה, פולין ואוסטריה – נכון שכרגע אנחנו מפסידים ומקבלים שעורי האצה - ביכולת פיזית, יכולת אתלטית וחוסן משחק - וגם מנה של שערים (6 מרוסיה, 4 מפולין, 3 מנורבגיה), אבל רק ככה נלמד ונתקדם.
מה עושים? מתחילים באנשי מקצוע
כדי לפתור את מכלול הבעיות, צריך להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. צעד ראשון הוא נביית פירמידה של אנשי מקצוע איכותיים. בתפקיד המאמן הלאומי מכהן כרגע אלון שרייר, שלא ברור מה נסיון העבר שלו ומהן תכניותיו להווה ולעתיד. לא ברור גם מדוע ישנו מאמן אחד לשתי נבחרות, שעסוק בעוד כמה וכמה קבוצות של צעירים.
מודל שכזה כמעט ואינו קיים בעולם ופוגע בנבחרת הלאומית, שאמורה להיות תמיד מעל לכל. מאמן הנבחרת הצעירה חייב להיות גם הסקאוט הראשי של גילוי כשרונות ולדעת להפעיל מערך של מגלי כשרונות בתחום הצעירות – ואין כאלה בשטח.
איצטדיון רמת גן ריק. כך נראה כדורגל הנשים (צילום: ראובן שוורץ)
אבל הבעיה מתחילה עוד בבסיס של הכשרת מאמנים. בקורסים השונים בישראל אין התייחסות כהוא זה לאימון נשים, למרות שברוב המקומות בעולם מקדישים לכך פרקי לימוד עמוקים ורציניים. הרי אימון נשים טומן בחובו הבדלים פסיכולוגיים ופיזיים גדולים, כך שמי שחושב שאין בעיה לאמן נשים – מוצא שהדבר אינו כך.
שחקניות קולנוע
בנבחרת ישראל התגבשה לה חבורה של סחטניות במקום שחקניות. לאלו אין ממש זכות לדרוש דבר וחצי דבר, אבל הן יודעות שאין דור המשך לשלוש השנים הקרובות. הן מעבירות ביקורת על מאמנים, על אימונים ועל חברותיהן, אבל שוכחות להסתכל בראי. הן לא צמחו בשלבים של אגודה ומהר מדי חלק מהן הגיע לנבחרת.
בטח לא שמעתם על כך, אבל אפילו בטורניר האחרון לפני כשבועיים נאלץ יו"ר מכבי חולון להשעות שלוש שחקניות מובילות שגם מופיעות בנבחרת, כי הן סירבו לשחק במועדון. היד החזקה והחינוך - אלו מעל לכל - וטוב עשו שהן הושעו. בתרבות שאני מכיר חלומם של כל שחקני ושחקניות כדורגל - להופיע בתחרויות מסוג אלו זה כבוד אדיר – אצלנו זה שונה וזה הכל עניין של חינוך וערכים למועדון ולסמלו.
נכשלו. אבי לוזון ואחד מקודמיו, גברי לוי (צילום: עודד שלו)
כמובן שלא כולן כאלה. קחו למשל את סילבי ז'אן ששימשה דוגמא ומופת וחבל שהחליטה לפרוש ממשחק. יש את שלי ישראל (אס"א ת"א), שרית שנער, עדי שטיין, מיכל רביץ - כולן לומדות ומשחקות בארה"ב. קארין סנדל (חולון) אור ארז (חולון) והאחיות הצעירות לבית סופר - טל ודניאל. שימו לב אליהן.
אפילוג: הכדור בידיים של המחוקקים
עד שלא תיפול החלטה גורפת, כפי שעשתה התאחדות האנגלית השמרנית משהו ב-1994, שבה כל קבוצת גברים בשלוש הליגות הראשונות, חייבת להקים גם קבוצת נשים, לא יהיה שינוי.
האנגלים הבינו שכדי להקים ליגת בוגרות, צריך תשתית של צעירות ועל כן הוקמו אקדמיות לצעירות. בשנים האחרונות העסק התחיל לדפוק גם מבחינה כלכלית ואנגליה החלה לנסוק מעלה בדירוג העולמי. לגמר הגביע האנגלי לנשים בו זכתה השנה ארסנל, הגיעו לא פחות מ-37 אלף צופים, במשחק שאני פרשנתי. וזה בלי לדבר על ארה"ב, סין וגרמניה
הכדורגלניות בישראל יכולות להתקנא בחשיפה המקומית לכדורסל הנשים וחבל, כי ענף הספורט הפופולרי ביותר במחוזותינו יכול לעשות דברים טוב יותר. אבל אנחנו זקוקים ליותר אנשים כמו שמעון מימון (חולון), דיקי לוי (אס"א ת"א) ואחרים שעושים הכל כדי שבכלל תהיה לנו כאן ליגה. ואי אפשר לסיים מבלי לקרוא לנשים שחושובות שיש ביכולתן להשפיע בכל תפקיד - עורו, צריך כל אחת מכן.
לפנייה לכתב/ת 
