לאן נעלמה המתיחות עם סוריה?
החשדנות נשארה, ההיערכות הצבאית לא השתנתה - ובכל זאת, משהו הוריד את מפלס המתח. איך זה קרה - ומה עלול להשיב את הגלגל לאחור?
בשטח, למעשה, אין חדש: הסורים לא שינו את היערכותם הצבאית בגולן ובאזור אגן דמשק, וגם לא האטו את קצב תהליך התעצמותם הצבאית; חיזבאללה ממשיך להתעצם ולבנות מערך רקטות ומוצבים חדש מצפון וממזרח לליטני; גם צה"ל לא שינה את תוכנית וקצב האימונים בגולן, אף לא את היקף הכוחות המתאמנים שם. אף-על-פי-כן, קרה משהו בשבועיים האחרונים, שגורם להורדת מפלס המתיחות.
ה"משהו" הזה הוא תובנה מודיעינית חדשה, שהתגבשה סוף-סוף בדמשק ובירושלים. בשתי הבירות השתכנעו כנראה, שהצד האחר אינו מתכוון להנחית מתקפת פתע בקיץ הנוכחי. החשדנות נשארה, אבל רמת הכוננות בכל זאת פחתה בדרגה אחת או שתיים - אם כי לא על חשבון המוכנות לאפשרות של התלקחות צבאית, שבכל זאת עלולה להתרגש בעתיד הלא רחוק.
החששות הסוריים מפני מתקפת פתע של צה"ל נבעו בעיקר מהסתה איראנית. טהרן השקיעה מאמצים ניכרים לשכנע את אסד כי ישראל "תנסה למחוק את חרפת תבוסתה בלבנון ולשקם את כושר ההרתעה שלה" באמצעות מכה צבאית כואבת למשטר הסורי ולחיזבאללה. בדמשק גם זיהו את האימונים המזורזים בגולן כאות מבשר רעות. אבל מתברר שהמסרים, שהועברו בין הבירות בצינורות הדיפלומטיים, עשו את שלהם.
גם ההתבטאויות הפומביות של אולמרט וברק בתקשורת הישראלית והעולמית חילחלו אט-אט לתודעת הנשיא הסורי ומקורביו, ושכנעו אותם שדעת הקהל בישראל לא תקבל "מלחמת ברירה", וצבאה - כפי שמצהירים ראשיו - אכן מתאמן כדי לתקן את הליקויים. לכל אלה צריך להוסיף את מסרי ההרתעה הרבים, אותם שיגרה ישראל לסוריה ולחיזבאללה באמצעות הישיבות המתוקשרות של הקבינט הביטחוני וביקורי הבכירים בצפון. אלה גרמו לסורים לחשוב פעם נוספת, אם כדאי להם ליזום מהלך שיספק לישראל עילה והזדמנות להנחית עליהם מכה צבאית, שעלולה לסכן את המשטר.
תמונת מראה
בישראל התרחש תהליך דומה - ממש "תמונת ראי" של מה שקרה בסוריה. את נורת האזהרה הראשונה מפני מתקפה סורית הדליקו האיומים וההתבטאויות המתלהמות של בשאר אל-אסד מיד עם סיום מלחמת לבנון השנייה. לכך נוספה הידיעה, שהשליט הסורי זקוק נואשות להישג כלשהו, צבאי או מדיני, כדי למחוק מדעת הקהל בארצו את חרפת גירוש צבאה מלבנון. משא-ומתן עם ישראל על הגולן עשוי לתת לו הישג כזה, ואם ישראל לא מסכימה לפתוח בשיחות - אזי מהלך צבאי, ואפילו מוגבל, עשוי לגרום לה לשנות את דעתה.
בנוסף לכך זקוקה דמשק נואשות לאירוע כלשהו, שיסיט את דעת הקהל העולמית מבירור אחריותה לרצח רפיק אל-חרירי בלבנון, ואולי אף יביא להפסקת ההליכים המשפטיים באו"ם. הסיבה השלישית היא תהליך ההתעצמות המואץ ברקטות וטילים מכל הסוגים, בו פתחה סוריה אחרי מלחמת לבנון השנייה, כמו גם האימונים המואצים של צבאה והיערכותו לירי רקטות ובלימת מתקפת שריון ישראלית בגולן. אלה גרמו בישראל לחששות כבדים מפני מתקפת פתע קרובה, שגם אם תסתיים בהישג סורי מוגבל לצד מחיר כבד - היא תוכל לספק לאסד את מבוקשו האסטרטגי.
באמ"ן העריכו כבר מתחילת השנה, שסוריה אינה מתכוונת ליזום מלחמה בקיץ
הנוכחי. צבאה לא השלים עדיין את הצטיידותו באמצעי נ"מ ונ"ט חדישים, שרכש בסיוע איראני מרוסיה. מה גם שהקיץ, בו מאפשר מזג-האוויר למטוסים ולטנקים של צה"ל לפעול בלי הגבלת ראות או חשש לשקוע בבוץ, אינו העונה המתאימה להתנגשות. אלא שהערכה זו עמדה בסתירה להכנות המואצות של צבא סוריה ולהכרזות המתלהמות שנשמעו מדמשק. לכן, חרף הערכות אמ"ן, מקבלי ההחלטות בירושלים לא היו רגועים.
בשבועות האחרונים השתנה טון ההכרזות בדמשק. בנוסף, בישראל התחזקה ההערכה שבצד השני לא נעשות הכנות ממשיות למתקפה מיידית - רשימת ה"סימנים המעידים" התקצרה משמעותית, ולפי שעה, לא נראה היה כי מדובר במאמץ הונאה, שנועד "להרדים" את ישראל. לפיכך ממשיך צה"ל - ממש כמו צבא סוריה - בצעדי התכוננות שונים, אבל המתיחות פחתה. סביר בהחלט להניח שבעוד כמה חדשים - בחורף - היא תעלה שוב.
