חג ראשון בלי אמא

בהתחלה זה עלה כרעיון מופרך בלבד, מין בלון ניסוי שעולה כל שנה מאז שהתחתנו - להישאר בחגים בבית, במקום לנסוע להורים. אבל בעוד כל שנה הרעיון נדחה על הסף (על-ידי כמובן), השנה איכשהו הוא נותר באוויר, מסרב לגווע. כל שנה, המאזן בין לבשל ולהישאר ובין לארוז ולנסוע נטה לכיוון הנסיעה, אבל הפעם, החישוב של מספר ימי החג כפול מספר הילדים הטה את הכף באופן מוחלט וסופי-השנה, נשארים בבית.

חשבתי שהחלק הקשה יהיה לבשר למשפחה את הבשורה, ושברגע שנעבור את המשוכה הזו הכל יזרום. אבל אחרי שהשתחררנו קצת מהאופוריה של "איזה גדולים אנחנו" ואחרי שביליתי משהו כמו שלושה ימים רק בבניית התפריט לארוחות החג, היכתה בנו ההכרה שזה הרבה הרבה יותר מורכב. בעצם, החלק הפיסי של להיות בבית, לבשל, לארח וכו'. הוא החלק הקל, ואולי גם הפחות חשוב. אבל בחגים בכלל, ובראש השנה באופן מועצם בפרט, יש הרי כל כך הרבה יותר מזה.

כבוגרים אנחנו לוקחים כמובן מאליו את האופן שבו אנחנו תופשים וחוגגים את החגים - המסורת המשפחתית לתוכה גדלנו, הנסיבות החיצוניות אליהן התרגלנו וכו'. אבל רק לעתים רחוקות מגיעה ההזדמנות והמודעות לכונן מחדש את האופן שבו אנו רואים את החג, והפעם מהעיניים שלנו ממש.

פתאום הבנו, שבאמצעות ההחלטה הטכנית כביכול להישאר בבית שלנו בחג, הפכנו מפסיביים לאקטיביים. אם עד היום התארחנו וקיבלנו על עצמינו את ההסדרים הקיימים (חלק יותר באהבה, וחלק פחות...),

הרי שמהיום אנחנו – אמא ואבא - קיבלנו את ההזדמנות לקבוע מחדש כיצד יראה החג, פיסית ורוחנית. ולא, זה לא ש"ההסדרים הקיימים" לא היו טובים, אבל כאמור, הפעם זו ההזדמנות שלנו לצקת את מי שאנחנו אל תוך החג. אבל איך בכלל ניגשים למשימה הזו? לא אגזים אם אומר שישבנו יחד שעות רבות בניסיון לנסח לעצמינו מה כן ומה לא, מה להמשיך ומה לחדש, מה לומר, איך לומר ומתי, ועוד כהנה וכהנה.

הנה זה מגיע

ובליל התקדש חג, כולנו עטויי חגיגיות הסבנו לשולחן הערוך למשעי על נשינו, טפינו ואורחינו שמחים וטובי לב, מוכנים לצאת לדרך החדשה.

אך אויה! את הילדים הרבים שישבו סביב השולחן, ממש לא עניינו הדברים החשובים שרקחנו עבורם. אותם, העסיקו הרבה יותר המריבות הישנות והמוכרות - למה היא קיבלה את הצלחת הוורודה האהובה, ואיך השנייה תפשה לה את המקום כשהיא קמה ללכת לשירותים. כשהמשכנו לנסות "לעורר את התינוקות שישאלו", הגיבו ה"תינוקות" בחוסר סבלנות משווע, ובמריחת הדבש על המפה הלבנה החדשה.

אחרי שנכנענו ושיחררנו את הדור הצעיר מהשולחן לטובת משחקים בחדר, אנחנו המבוגרים עשינו מאמץ אחרון כדי לשוות למעמד הקונקרטי ולו מעט מזעיר ממה שדמיינו וממה שתכננו. אז כן היה כיף, היה נחמד, ובסופו של הערב כל אחד ישן במיטה שלו, אבל זה היה רחוק מאד ממה שראינו בעיני רוחנו כשלקחנו על עצמנו ברצינות תהומית את המשימה של חגיגת ראש השנה הראשון בבית שלנו.

בסופו של דבר, מה שנשאר מאותו ערב, וכנראה שלנצח, הוא הכתם של היין על המפה החדשה. אבל איך אומר השיר? כל ההתחלות קשות, ואחרי שעברנו את הלילה הראשון בלי אמא, אנחנו לא אומרים נואש. אולי נתנחם באמרה הידועה: "החיים אינם מה שאנחנו רואים בשכלנו הקר ובעינינו. החיים הם חלומותינו". ואולי בסוכות זה יעבוד טוב יותר.