ממתק הונגרי

רקדניות האופרטה בשוק הכרמל בתל אביב (צילום: מקסים ריידר)

ארוחת טעימות

אחת מהחוויות המענגות שבמופע הזה מנקודת מבט ישראלית היא הבועתיות הנעימה שהוא מאפשר. הלחות המזרח-תיכונית החמצמצה הופכת בשעתיים לקרירות אירופאית, הצהוב שביומיום נהייה זהב ומסיבות הלילה - נשפים. הקיצוניות הדרמטית מתמתנת. הניגודים שעל הבמה אינם בין שחור בוטה ללבן אוטם, אלא יותר בין אדום-דובדבן ללבן של הקצפת.

חגיגת האופרטה הזו היא כמו ארוחת טעימות במסעדת יוקרה, אבל רק של

המנות האחרונות. הקינוח הזה עשיר במיוחד, ומה שמציל את המופע מהרעלת סוכר הוא הקומיות, שכמו שאר האלמנטים במופע, גם היא מוקפדת. הזמרים-רקדנים מתגלגלים על הבמה, כביכול בשלומיאליות אך בעצם באופן מדויק ומתוזמן להפליא. הם קמים, נופלים, צצים כשהם מורמים בזרועות חבריהם או למרגלותיהם, מגיחים ממקומות לא צפויים, מתקוטטים בזעם מעושה ומתפייסים באופן מזויף, אך משעשע, וכל זה תוך הפקת קולות מלאכיים בתגבור תזמורת מצוינת, בניצוחו הנמרץ של המנצח אישטבן שילו.

החיים, על פי האופרטות האלה, הם תערובת מקסימה של שמחה והנאות, עם משברים שתמיד נפתרים, ורק מעשירים אותם יותר. למרבה הצער, הכרטיס לעולם האופרטה הזה הוא דו-כיווני, כך שבסופו של דבר נאלצים לחזור אל המציאות שנשתכחה לרגע - מעבר קיצוני ולא ממש הוגן.