שתף קטע נבחר

"ללמד תורה בשביתה זה לא מוסרי"

למרות שביתת המורים, בישיבות התיכוניות ממשיכים כרגיל בלימודי הקודש כדי "לא לבטל תורה". פ.צ, רב ומחנך בישיבה תיכונית, חושב שמדובר במהלך לא מוסרי: כמו חייל שלא מתאים לו להסתכן בקרב, מפקיר את חבריו לגורלם ולאחר מכן מקבל איתם את הצל"ש. פולמוס "הצופה"

ארגון המורים השבית את הלימודים בחינוך העל-יסודי ללא הגבלת זמן. לחששות שיש למורים מפני שביתה כזו - הנוגעים בעיקר להשלכות הכלכליות על פרנסת הבית - יש להוסיף את הדילמה הקשה שעובר מורה המלמד את מקצועות הקודש.

 

האחריות הכבדה הרובצת לפתחו של המורה הדתי מפני ביטול התורה שיש בהשבתה אינה מניחה לו, וקורעת אותו מבפנים. מצד אחד השביתה הרי מוצדקת, והוא רוצה לגלות סולידריות ולא לשבור אותה, אך מצד שני המצפון אינו מניח לו - מה יהיה על לימוד התורה? מי ייקח אחריות אם הילדים יידרדרו מבחינה רוחנית כשיסתובבו ברחובות?

 

ואכן גדולי הפוסקים דנו בשאלה האם מותר למורים לשבות ולבטל תורה. הרב עובדיה יוסף התיר לשבות יום או יומיים, ורק במקרה שאין למורה מספיק למחייתו. גם הגאון הרב משה פיינשטיין והגאון הרב שלמה זלמן אוירבך התירו שביתה רק במקרים מיוחדים. דעת הגאון הרב חיים דוד הלוי היתה שיש להתיר שביתת מורים.

 

לעניות דעתי, אין ביטול תורה גדול יותר מאשר המצב ששורר היום במערכת החינוך. כאשר מורה נכנס לכיתה הטרוגנית שבה לומדים 42 תלמידים, ויודע מראש שיצטרך להתעסק חלק גדול מהזמן עם בעיות משמעת ולא יוכל להגיע לכל התלמידים, האין זה ביטול תורה?

 

כשמורה רואה את תלוש השכר שלו בסוף החודש, והמוטיבציה שלו יורדת עד לרצפה, מה שמתבטא ברצון שלו להשקיע בכיתה, האם זה לא ביטול תורה? כאשר מורה נאלץ למצוא לעצמו מישרה נוספת בכדי לפרנס את משפחתו, והדבר פוגע במסירותו לעבודת ההוראה, האין כאן ביטול תורה? כאשר האנשים המוכשרים באמת לא מגיעים למקצוע ההוראה, בשל התנאים הקשים שבהם עובד המורה והשכר הזעום הנלווה להם; כאשר הם מגיעים ובורחים מהמקצוע הזה, האם יש לך ביטול תורה גדול מזה?

 

ועוד שאלה: האם כדי לצאת להפגנה למען גוש קטיף, למשל, מותר לבטל תורה, אבל המלחמה למען חינוך ילדנו איננה מצדיקה ביטול תורה?

 

מוסר כפול

אכן, סוגיה לא פשוטה כלל ועיקר. יש כאן ויכוח גדול, והוא לגיטימי בהחלט. אולם מה שלא לגיטימי היא הדרישה של ראשי הישיבות לברוח מהמאבק, להפקיר את מי שכן נלחמים, ואחר כך ליהנות מפירות המאבק. כשהעלנו בפני ראש המוסדות שלנו את הטענה שהשביתה הולכת להתארך, ושעלינו למצוא עבודה זמנית בכדי לפרנס את משפחותינו - הוא דרש מאיתנו לבוא וללמד תורה למרות השביתה, ובלי למצמץ המשיך ואמר: מי שיש לו בעיה של פרנסה, שיעבור להסתדרות המורים, וכך יוכל לבוא ללמד ולקבל שכר.

 

אז כמה רחוק מוכנים ללכת עם האידיאל של "ביטול התורה"? האם אותה תורה שאנו מפחדים לבטלה אינה דורשת מאיתנו

להיות אנשים מוסריים? האם בזמן מאבק צודק עליי להפקיר את חבריי בכדי לעשות לביתי, ואחר כך עוד ליהנות מהפירות של השביתה שאני שברתי? האם זה הוגן לתת לשאר חבריי המורים לשכב על הגדר עבורי, ואחר כך לחייך כאשר אראה את תלוש השכר עם ההטבות החדשות?

 

משל למה הדבר דומה? לחיילים שיוצאים לקרב, וחייל אחד מחליט שלא מתאים לו להסתכן. הוא עוזב את חבריו באמצע הקרב, מפקיר אותם לגורלם וחוזר לעורף. לאחר מכן הוא עומד על אותו דוכן יחד איתם, ומקבל צל"ש על גבורה בקרב.

 

אם אכן החינוך הוא בנפשנו, הגיע הזמן שדווקא הציבור הדתי ירים את דגל שיפור החינוך ושיפור מעמדו של המורה, ויוביל את המאבק.

 

הכותב הוא רב ומחנך בישיבה תיכונית. פרטיו שמורים במערכת.

 

הדברים מתפרסמים במלואם במוסף "הצופה" החדש.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
גמרא. ביטול תורה, או חובה מוסרית
צילום: מיכה דומאן. באדיבות מרכז חב"ד ת"א
ממשיכים ללמוד. ארכיון
צילום: חיים צח
מומלצים