"חאתם נהרג עם האבן - ואנחנו יצאנו למהפכה"

20 שנה חלפו, אבל מוחמד סרור, בן 36, זוכר את היום ההוא שעה אחר שעה, דקה אחר דקה; היום בו בן כיתתו נהרג אל מול עיניו, והניצוץ, שהחל במחנה הפליטים ג'בליה, הבעיר את השטח כולו.

זה התחיל בהתנגשות של משאית צבאית ברכב של פלסטינים, אשר גבתה את חייהם של ארבעה תושבים. עד היום משוכנעים בג'בליה שהייתה זו דריסה מכוונת. להפגנות בעקבות האירוע - שלימים, הפכו לאינתיפאדה הראשונה - הצטרפו גם סרור וחבריו.

"למדנו יחד בבית-הספר התיכון אל-פלוג'ה שבמחנה", הוא משחזר

 בשיחה עם ynet. "היינו בכיתה י', נערכנו לצאת בהפגנת מחאה נגד הדריסה. התחלנו לסגור דרכים ולהבעיר צמיגים, ואז הצבא הגיע". אבל שלא כבעבר, הפעם - בואם של כוחות צה"ל לא פיזר את ההפגנה. "רק חודש לפני, ביום השנה להכרזת בלפור, הכל התפזר כשהם באו", נזכר סרור. "פה הרגשנו שזה היה שונה. לא התפזרנו, לא ברחנו - התעמתנו. מי שהופתע היה הצבא, שנתקל בהתנגדות קשה. איפה שלא הלך - אבנים נחתו עליו, ג'יפ נשרף. החיילים הזעיקו את משמר הגבול, שהגביר את ירי הגז המדמיע והאש החיה".

העימותים, ממשיך סרור, התפשטו עד מהרה לכל המחנה. "מהגז המדמיע נפגעו תשע תלמידות, אבל אף אחד לא חשב לסגת. אנשים יצאו מהבתים, מכל מקום, זה נראה המוני כמו שלא נראה אף פעם. ככל שגבר זרם האנשים, גבר גם השימוש בירי אש חיה. ואז נשמעה ירייה קרוב אלינו. היה הרבה רעש, אבל גם שקט בו-זמנית. צעקה אחת, חאתם נפגע".

כולם נתנו מסתור

חאתם א-סיסי היה חברו הטוב ביותר של מוחמד סרור. "לא ידענו מה לעשות, איך להגיב, איך ולאן לפנות. בלבול עצום. זו הייתה אש חיה, וחבר שמתבוסס לנו בדמו בין הידיים. הוא היה ההרוג הראשון של אותה הפגנה, ההרוג הראשון של המחנה, ההרוג הראשון של האינתיפאדה. מבחינתנו, העולם לא חזר להיות כפי שהיה". 

"האנשים הפשוטים היו המנוע" (צילום: לע"מ)

אחרי ההלוויה הגיעו השביתות הכלליות - והעוצר. "כבר למחרת האירועים אצלנו", משחזר סרור, "נהרגו ארבעה פלסטינים במחנה הפליטים בלאטה שליד שכם. שניים אחרים נהרגו בנוסייראת שבמרכז הרצועה. אחרי זה ארבעה הרוגים ברמאללה. ולחשוב שהכל התחיל מבית-הספר, מחאתם, מיתר הבלוקים של המחנה. אני זוכר שביום הרביעי - 50 אלף, אולי 60 אלף מתושבי ג'בליה - ילדים, מבוגרים, נשים וזקנים - כולם השתתפו בהפגנה, וזה אולי מה ששונה מהאינתיפאדה הנוכחית. אז היא הייתה הרבה יותר מאוחדת ומאחדת, הרבה יותר עממית, והכי חשוב - כולנו היינו ביחד, האחד לצד השני, ולא האחד נגד השני".

"ההנהגה המאוחדת של האינתיפאדה הוקמה, והאווירה הייתה של יציאה למהפכה, למרד, למשהו חדש", מתאר סרור, שבעצמו נעצר לכמה חודשים. גם שניים מאחיו נעצרו, ושלושת האחרים נפצעו. "באחת

הפשיטות על הבית שברו לאמא שלי אצבע. כל המחנה, כל המשפחות היו חלק מהאינתיפאדה ההיא. כולם נתנו מסתור, אוכל ושתייה למי שהצבא רדף אחריו. לא היו תככים ומתיחויות כמו היום בין הפלגים. היום רואים את החמושים מתצפתים בלילה, יוצאים לדרך כשהאוכל והתה שלהם איתם - הם חייבים לדאוג לעצמם. פעם זו הייתה האחריות המוסרית של האנשים, לסייע לפעילים".

בעבור סרור, יום השנה לאינתיפאדה הוא גם היום בו איבד את חברו הטוב. "קשה לשכוח אותו. הוא היה ילד באמת מנומס, ילד פשוט ממשפחה פשוטה. לא עשינו את זה אז בגלל ארגון מסוים או כחלק מארגון מסוים. הייתה אחדות, הייתה מטרה, היה ביחד. נכון שהיו הארגונים והיה להם תפקיד מרכזי, אבל האנשים הפשוטים היו המנוע, היו העזר והיו הרוח החיה, שנתנה לאינתיפאדה ולאבן שלה את האופי העממי הכל-כך מיוחד. וחאתם, שנהרג עם האבן בידו, היה הסמל הראשון".