הלוחמות הדתיות. נזכור גם אותן

ב-ד' אייר תש"ח, יממה אחת בלבד לפני ההכרזה הדרמטית על הקמת מדינת ישראל, נפל הקיבוץ הדתי כפר עציון. באסון הנורא נהרגו כ-127 בני אדם. בהם היו גם 22 נשים - 20 מהן חברות הקיבוץ הדתי שחרפו נפשן, ונפלו. סיפורן, שכמעט לא נשמע, יהא נר זיכרון לנופלות. 

מלחמת העצמאות הפכה אזורים רחבים לחזית, וגם נשים דתיות מצאו את עצמן בשדה הקרב. הקיבוצים הדתיים שהוקמו באזורי ספר הפכו לעמדה קדמית. בגוש עציון, שהיה ממוקם בלב סביבה ערבית ומנותק מהיישוב היהודי, הסכנה הביטחונית היתה גדולה במיוחד. חברות הגוש הפכו ללוחמות בעל כורחן, מתוקף היותן בקו האש.

כפר עציון, הגדול והוותיק מבין יישובי הגוש, היה משופע במשפחות ובילדים. עד פרוץ המלחמה, היתה ההגנה על הכפר באופן "טבעי" נחלת הגברים, אך גם נשים עברו אימוני נשק, ובודדות אף השתתפו בשמירה לאור דרישתן לעשות זאת. בשלהי 1947, עם פרוץ המלחמה, פונו רוב האימהות עם הילדים. במקום נשארו החברות הרווקות ושתי אמהות, שאחת מהן פונתה לאחר זמן.

רבות מבין הלוחמות שנשארו בכפר, היו עולות חדשות ששרדו את מוראות השואה. הן עלו לארץ כשנה או שנתיים לפני מלחמת העצמאות וביקשו להתחיל בחיים חדשים. המלחמה זימנה להן גורל אחר. הן לא ויתרו על מקומן עם החברים, גם תחת אש. יחד הגנו על ביתם. רצונן של ניצולות השואה להגן על הבית החדש שהקימו לאחר חורבן ביתן הקודם, חבר לצורך בכוח אדם להגנת המקום.  

דילמת הלוחמות

סיפורה של ציפורה רוזנפלד, האם היחידה שנשארה בכפר עציון לאחר שבנה פונה, מבליט במיוחד את הדילמה של השתתפות נשים בקרב. וכך כתבה: "פניתי ליעקב (המפקד) שירשה לי לנסוע לירושלים עם הפצועים, איני יכולה יותר להתאכזר לילדי. יעקב לא התנגד - הוא רק הסביר לי את המחסור החמור באנשים. השארנו את ההכרעה עד לבוא האמבולנסים. הנני שרויה במבוכה רבה. אני מתלבטת בין חובותיי כאם לילדי לבין חובותיי כחברה לעומדים במצור".

האמבולנסים לא הגיעו. במכתב לחברתה הודתה: "חוץ מהמכתבים שמגיעים אלינו, וכמה תמונות ששלחת, אין לנו יותר ידיעות על הילד שלנו. את, בתור אמא, מתארת לך עד כמה זה קשה... אני עוד היום לא יכולה לתאר לעצמי את יוסי מהלך, יושב על יד שולחן". ואולם, בסוף המכתב קבעה: "לא אוכל לחיות מחוץ לכפר עציון". ציפורה נפלה עם בן-זוגה, יחיאל, בקרב האחרון בכפר עציון.

נזכור את כולן

בקרב האחרון בכפר עציון הראו החברות אומץ לב וגבורה. רחל זגלשטיין מצאה את מותה במאבק עם הפורעים, בחורה אחרת הרגה ליגיונרים באקדח שבידה. אטי רוזנצוויג, מזכירתו של מוש המפקד, הכריזה: "עלי לשמור שאף בחורה אחת לא

סיפור נפילתן של הלוחמות הוטמע בין סיפורי כלל הנופלים. הציונות הדתית לא הניפה דגל לזכרה של הלוחמת הדתית, אולי מכיוון שהן לא היו, ואולי אינן עדיין, מודל לחיקוי שהחברה הזו מבקשת להקנות. כשנרכין את ראשנו, כשנתייחד עם הנופלים, נזכור גם אותן. יהי זכרן ברוך.

• עוד על הפן הנשי ביום הזיכרון באתר "קולך"