אחריות פיקודית? לא במשרד התחבורה

משרד התחבורה מתמודד לאחרונה עם שורת ליקויים וביקורת חריפה על תפקודו. האם מישהו מתכוון לקחת אחריות? לא בעתיד הנראה לעין. שר התחבורה והבטיחות בדרכים, שאול מופז, מרבה להתייחס לנושא האחריות. כמי שמגיע מהמערכת הצבאית, מתגאה השר באחריות הפיקודית שלקח במהלך השירות, בדרך הנכונה שהראה לפקודיו. "האחריות היא על כתפי כולנו", אמר לאחרונה, בהתייחסו לעלייה זמנית במספר ההרוגים בתאונות דרכים. גם מנכ"ל המשרד, גדעון סיטרמן, שצבר ניסיון רב במגזר הפרטי, נוהג לציין את הסטנדרטים הגבוהים של שקיפות ואחריות שהביא עמו למערכת הציבורית.

1. מי צריך תקופת מעבר? 

2. מי חוסך שישה מיליון שקל? 

3. מי נרדם בשמירה? 

"... ההחלטה לשנות את נוהל יבוא כלי הרכב ביבוא אישי נבעה מהוראות מתקנה 282 (ג) לתקנות התעבורה, שלשונה ברורה ואינה צריכה פרשנות, אך היא יושמה באופן שלא תאם את לשון התקנה". כלומר - מישהו נרדם בשמירה.

למעשה, גם מנכ"ל המשרד מודה בכך. בישיבה של ועדת הכלכלה בנושא, כך אמר: "אני רואה בזה תקלה, וכשהיא קורה צריך לחשוב האם ממשיכים אותה או שאומרים - הייתה תקלה, אני עוצר אותה, מייצר כללי משחק, ואני אגיע לכללי המשחק". אולי אחד הכללים שמייצר המנכ"ל צריכים להראות את הדלת למי מפקידיו שמאפשר התקיימות פרצות בחוק, או שאינו אוכף את התקנות כראוי.

4. מי אחראי בתיאוריה?

שנה וחצי - זה האיחור המאוד-לא-אופנתי בו החל משרד התחבורה ביישום רפורמה מקיפה במערך מבחני התיאוריה. כבר בינואר 2007, אמורים היו שלושה זכיינים פרטיים להתחיל לערוך את מבחני התיאוריה - במספר רב של מרכזים ברחבי הארץ. בפועל, רק בחודשים האחרונים החל המערך לפעול תחת הזכיינים, וזאת בפריסה מצומצמת מכפי שתוכנן, ותוך יצירת קשיים רבים לנבחנים.

גם במקרה זה אפשר למצוא אשמים רבים למחדל: שביתות של הבוחנים, עיכובים בתהליך המכרז, ועוד. אולם, בסופו של דבר, גם כאן האשם הוא אחד: משרד התחבורה. כמי שיזם את המהלך, מן הראוי היה שיתכנן את יישומו באופן קפדני ומקצועי, וידאג ליישומו המהיר והחלק.

5. מי נוסע ברכבת הקלה?

ביום שלישי האחרון התפרסם דו"ח מבקר המדינה, ובו רשימת כשלים ארוכה במיוחד שנמצאו בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים. וכך כותב המבקר: "מהמתואר... עולים קשיים רבים בהם נתקל הפרויקט מאז תחילת ביצועו: עיכובים בהגשת תכניות העבודה ופגמים באיכותן; פיגור בקבלת היתרי בנייה ואישורי בנייה; אי-עמידה בלוחות הזמנים לביצוע העבודות בשטח; ליקויים בבטיחות העבודה וליקויים בטיבה. ליקויים אלה מצביעים על התארגנות לקויה של הגורמים האחראים לביצוע הפרויקט". לכל אלה, יש להוסיף חריגה עצומה מהתקציב המתוכנן, ואיחור בלתי  מתקבל על הדעת בפתיחת הרכבת הקלה לשימוש.

למרות שמדובר בכישלון עם אבות רבים - כמה אגפים במשרד האוצר, עיריית ירושלים והחברה הזכיינית - גם כאן, את האצבע המאשימה יש להפנות בסופו של דבר לכיוון אחד: משרד התחבורה. כמי שאחראי על התחבורה הציבורית, על מנהלי המשרד היה לדאוג כי פרויקט כה חשוב ויקר, יבוצע בצורה מקצועית ובטיחותית. בפועל, בדיוק ההיפך קרה.

מישהו חייב לתת את הדין

כל הדוגמאות, ורבות נוספות שהצטברו במהלך השנים האחרונות, מלמדות כי נושא האחריות האישית במשרד התחבורה כלל אינו קיים. איש אינו נדרש להסביר לציבור את הסיבה לתקלות, ואיש אינו נדרש לשאת באחריות על חריגות הכספים האדירות, שמסתכמות במיליארדים רבים. כך בעיות בטיחות חמורות נותרות ללא אחראי, וניהול כושל אינו זוכה להתייחסות.

הגיע הזמן שהאחראים על המחדלים החמורים יישאו באחריות, ויילך הביתה. אולי כך יילמדו אחרים - במשרד התחבורה ובמשרדי ממשלה אחרים - כי כספי הציבור אינם הפקר, וכי לכישלונות יש מחיר אישי.