הנה ברוך בא
בשעה שאביו נפטר, כתב אדם ברוך: "כשהגיע למעלה בוודאי חיכו לו, יושבים לשולחן אחד, הרב ווכטפויגל, הרב כהנמן, הרב קצנלבויגן ויוסף שטיגליץ ואחד מהם בוודאי קרא: הנה אשר בא. אפשר להניח, שמישהו מהם קורא כעת: הנה ברוך בא". אדם ברוך, שהלך לעולמו, היה אחד היוצרים הגדולים של האינטגרציה המופלאה בין הדת-הלכה לחיי היומיום
"על מיטת חוליו ציווה אביכם עליכם שלא להספידו. וחזר על כך פעמים אחדות. ואתם שואלים: האמנם? של מי זכות ההספד? ואתם משתוקקים להספידו שהיה בן אדם טוב מאד וכו'. והנה הרמב"ם (משנה תורה ספר קנין) כותב: 'שכיב מרע שציווה ואמר אל תספידוהו - אין סופדין אותו'. כלומר ההספד הינו כבוד המת ולא כבוד החיים – והמת (אביכם) יכול לוותר על כבוד זה" (אדם ברוך, חיינו, הוצאת כתר עמוד 90).
הטקסט הקצר הזה מתוך אלפי הקטעים המובאים בטרילוגיה ההלכתית שלו: סדר יום, בתום לב, וחיינו, מוכיחים את מה שכבר ידוע לכל: אדם ברוך שהלך לעולמו אתמול, היה בספריו ובחייו, אחד מהיוצרים הגדולים של האינטגרציה המופלאה הזו שבין הדת-הלכה, לבין חיי היומיומיים.
אדם ברוך נולד בשנת תש"ה (1945) לאביו אשר רוזנבלום, משפטן בעל שם ששימש כמנכ"ל משרד הפנים בשנות החמישים מטעם תנועת המזרחי. אדם ברוך עצמו למד במדרשיית נועם שבפרדס חנה. אולם לאדם ברוך היה גם צד "חרדי אסטרטגי": סבו מצד אמו היה הרב יצחק יעקב ווכטפויגל רבה של שכונת מאה שערים ואב בית הדין לכל קהילות האשכנזים. ברוך רוזנבלום –הצעיר - הושפע מאד מאישיותו של סבו הדגול וכפי שהוא מספר: "מים יצקתי על ידיו ארבעה ימים בשבוע כשלמדתי משפטים בירושלים במחצית שנות ה-60". (סדר יום עמוד 324)
בתחילת שנות ה-60 למד ברוך בישיבת חברון מהמובילות שבישיבות הליטאיות. ברוך, מבין כי ראש ישיבה גדול הוא כבר לא יצא, כפי שהוא מספר בהומור עצמי אופייני: "היום לפני 38 שנה, מוצאי שמחת תורה. הריקוד שלנו עם ספרי התורה כבר משתלהב, והנה, תוך הריקוד, נגיעה בכתפי. הסתובבתי, ולפני אחד מראשי הישיבה. הוציא אותי מהמעגל ואמר לי: 'חביבי, בשביל מה שלמדת, כבר רקדת'". (שם, עמוד 110). משם הוא פונה ללימודי משפטים, הופך למבקר אומנות, סופר, עיתונאי, ובהמשך לעורכם של העיתונים הגדולים במדינה.
אבל אדם ברוך לא הזניח את היהדות ובמשך שנים פרסם בטורו השבועי שאלות הלכתיות פרגמטיות כשהוא נשען על אוצר פוסקי ההלכה והשותי"ם המקובלים ביותר בלי לשנות או לבצע רפורמות פופולריות. בספריו הוא הצליח גם להפוך טקסטים מסובכים של שותי"ם כמו "יביע אומר" של הרב עובדיה יוסף, או מנחת יצחק של הרב וויס (רבה של העדה החרדית), לנגישים וקריאים ליהודי הפשוט. היהדות מצידה 'גמלה' לו, וספריו הפכו לרבי מכר וגורמים שונים מכל גווני הציבור פנו אליו בבקשות של הרצאות ונקיטת עמדת ההלכה כבר-סמכא בענינים העומדים על סדר היום.
תקנון יהודי
המינוח המזוהה ביותר עם אדם ברוך בקונטקסט היהודי הוא 'התקנון ההלכתי' שלו. ברוך, בשלשת ספריו המוזכרים טורח לחבר תקנון שיקיף את כל חיינו היומיומיים הפשוטים, הקלאסיים. אין בתקנון ההלכתי התייחסות לפרשיות שמזינות את התקשורת - אולם ההשפעה שלהם על החיים שלנו מזערית - אלא "תקנוני חיינו כחוק חיינו. נחיה את חיינו על פי תקנון חוק, ולא נתמלא מדנים, ולא ניהפך לשממת אנשים". (חיינו עמוד 109)"וכבר מלאו חיינו בתקנונים", אומר ברוך בלשונו הכל כך ייחודית, ומוסיף עוד עשרות תקנונים: תקנון הדיבור (מהי 'שפת ההלכה'), תקנון ארץ ישראל, תקנון בית כנסת, תקנון סעודה, תקנון לוויה, תקנון ניחום אבלים, ועוד ועוד. כשבכולם מבקש ברוך מהאנשים להתרחק מהפשרנות, לברוח מהרדיקליות ובקיצור להיות 'בן אדם'.
וזה בדיוק מה שהוא היה: 'בן אדם', וביידיש 'מענטש'. בטרימינולגיה של אדם ברוך אין דברי שנאה, ריב, בקורת או הטפה לציבור זה או אחר. הקול שלו כמו הכתיבה שלו היה כל כך נקי, כל כך ברור וכל כך זך. כעת לקח אותו הקב"ה אליו. צעיר כל כך.
כשאביו, אשר רוזנבלום נפטר, כתב ברוך: כשהגיע למעלה בוודאי חיכו לו, יושבים לשולחן אחד, הרב ווכטפויגל, הרב כהנמן, הרב קצנלבויגן, יוסף שטיגליץ, וכו' ואחד מהם בוודאי קרא: הנה אשר בא. אפשר להניח, קרוב לוודאי, שמישהו מהם קורא כעת: הנה ברוך בא.
לפנייה לכתב/ת 
