לפני שיכריזו על אוטונומיה בעוטף עזה

בסוף השבוע האחרון זכו חברי ובהם ילדי קיבוץ כפר עזה לקצת רגיעה ומנוחה. מערכת הביטחון אירחה אותם למשך יומיים באתר נופש באשקלון. המשפחות ישבו בתחושת הקלה ברחבה שליד חדר האוכל, וצפו בשמחה מופגנת בעשרות הילדים שהתרוצצו לכל עבר. צוחקים, משחקים. בקיצור, ילדים נורמאלים.

אז זהו, שלא. מה שנראה לנו כה נורמאלי ובסיסי, רחוק מלהיות כזה בקיבוץ כפר עזה ובשאר יישובי עוטף עזה. מאז נפלה המרגמה בפתח ביתו של ג'ימי קדושים ז"ל במרכז הקיבוץ, עלתה רמת החרדה באופן קיצוני ומובן. ההורים אוספים את ילדיהם מיד בסיום הלימודים ודואגים שיישארו בבית עד יום המחרת. אין משחקים, אין השתובבות נעורים, כלום. מנסים להישאר בחיים. כל כך פשוט, כל כך ברור, כל כך מכעיס.

את הטראומות ו"השריטות" שצברו הילדים באזור בשבע שנים של התקפות קסאם ופצצות מרגמה יהיה קשה לרפא עוד שנים רבות. ילדים בני שש שחוזרים להרטיב בלילה, מחלות שמתפתחות, עצבנות שמובילה לאגרסיביות ומתח שגורם לקפיצה מכל רעש פתאומי, אפילו מסיר שנופל במטבח הבית.

מה אומרים לזוג הורים שמספרים שאת בתם בת ה-15 הם שולחים לבית הספר רק עם נעלי התעמלות, "כדי שתוכל לרוץ מהר"?; מה אומרים לאב שמספר שבלילה, כשהוא משכיב לישון את בתו בת השלוש הוא מכסה אותה בדובי ובכריות שעל מיטתה, כדי שיגנו עליה מפני רסיסים אם וכאשר תיפול מרגמה על הבית? ומה אפשר לומר לאם שמספרת בעיניים דומעות שאולי בעצם היא לא אמא טובה כיוון שאמא טובה כבר הייתה לוקחת את ילדיה ומסתלקת, אבל היא החליטה להישאר, כי ישנם גם שיקולים של טובת הקיבוץ ומחשבות על ציונות?!

כל מי שישהה כמה שעות, יום או יומיים באזור המלחמה הזה יבין מיד שכך אי אפשר להמשיך. כל תושבי הסביבה חיים מציאות כזו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 12 חודשים בשנה כבר שבע שנים. שבע שנים של חרדה מפני "הצבע האדום" הבא, הפגז הבא שעלול להשיג אותך ואת ילדיך.

כפר עזה הוא קיבוץ חזק, מצליח, עם אנשים נהדרים ונחושים להמשיך ולהחזיק ביישוב שבנו לתפארת במשך עשרות שנים. את המשבר הנוכחי הם עוברים ביחד, נהנים מחוסנה של הקהילה, מהיכולת לדאוג אחד לשני ולהרגיש יחד גם בימים קשים.

אבל חייבים להקשיב לדרישה הברורה שלהם, שכך אי אפשר להמשיך.

שני מהלכים מרכזיים נדרשים מיד ועכשיו. על ממשלת ישראל לאפשר בנייה מיידית של חדרי ביטחון לכל האזרחים שגרים בטווח הקסאמים והמרגמות. מגיע לתושבים שלפחות בבית, לפחות בלילה, הם יהיו מוגנים. שום אדם לא יכול לחיות כאשר הוא נמצא 24 שעות ביממה במתח מתמיד, גם בביתו – מבצרו.

על הממשלה להחליט שהיא מקצה לכך את כל הסכום הדרוש בפריסה של שלוש שנים, ולאפשר לאזרחים למגן את עצמם תוך הבטחה שיקבלו את כספם חזרה. רק כך ניתן לספק פיתרון מהיר לבעיית בניית חדרי הביטחון.

בכנס החינוך שנערך בסמינר הקיבוצים בשבוע שעבר אמר הנשיא שמעון פרס ש"אם משהו אינו חשוב מספיק הוא יקר, אך אם הוא חשוב, זה זול". זה נכון גם במקרה הזה, בעיקר במקרה הזה. שום מחיר אינו יקר להבטחה הבסיסית שמדינה צריכה לתת לאזרחיה – ביטחון.

בנוסף, על הממשלה לשנות את הסטטוס קוו בו חיים אלפי אזרחים: מציאות יום יומית של הפגזות וסכנת מוות תמידית המרחפת באוויר. אפשר להחליט על הכיוון המדיני ולהגיע להבנות על רגיעה עם החמאס, מה שנראה כאופציה עדיפה, או להכריע על הצורך במבצע צבאי. אך אי אפשר לדרוש מהתושבים באזור להמשיך במציאות בה הם חיים כיום.

אם ממשלת ישראל לא תפעל במהירות, היא עלולה לגלות שהיא הפסידה את חבל הארץ הזה. תושבי עוטף עזה עוד עלולים להכריז בייאושם על אוטונומיה, להתנתק מהמדינה ואז אולי יוכלו לפנות לעזרה ממקומות אחרים.

לצערנו, קולם של אזרחי עוטף עזה לא נשמע מספיק ומצוקתם הגדולה לא מגיעה למסך הטלוויזיה אבל התסכול הוא גדול. קיימת תחושת אכזבה קשה ממדינה שהפקירה אותם, שלא מספקת תשובות. על הממשלתה להחזיר להם את הריבונות הישראלית שאבדה להם.

זו זכותם. זו חובתנו.