לא שינוי גדול

אז מה היה לנו, בתום אחד הלילות הפוליטיים המוזרים ביותר בתולדות המדינה? בקולות השמאל עבר תיקון משונה, מיותר וספק-חוקתי, לחוק יסוד, וכל זה כדי שאיש הימין, שלמענו חוקק, יכריז שהוא מתכחש לו; ותרגיל ההתפטרות של אהוד ברק, שנועד בין השאר לחסום את בנימין נתניהו, הצליח רק בזכות נתניהו עצמו. אתם הבנתם את זה? כל הכבוד לכם.
לא בטוח שאחרי כל זה, השתנה המצב האלקטורלי מעיקרו. קשה לנקוב בשמו של אדם או סקטור, שהיה מצביע לנתניהו לו התמודד ולא יצביע לשרון. להיפך: שרון, הסדין האדום הוותיק של השמאל, מעורר היום פחות טינה וחשש מנתניהו, שטבילת הרגל שלו במים עוררה את כל המיצים של הקואליציה שקמה עליו רק לפני שנה וחצי. על רקע כשלונם של נתניהו וברק בהנהגת המדינה, מצטייר מי שהיה פעם הפרא הפוליטי של ישראל כוותיק, מנוסה, וחכם. נאומו של שרון במרכז הליכוד, שבו – מתוך ידיעה שאין לו סיכוי בהתמודדות במפלגה, ועליו לבנות על האופצייה שנתניהו לא יתמודד – היה דוגמה מצויינת לשרון החדש, מישהו שאפילו בשמאל מצליחים לחבב.
ספק אם משהו בדפוסי הצבעתם הצפויים של השבטים הגדולים בישראל, כולל הערבים, הרוסים והחרדים, ישתנה מהותית בגלל שלליכוד אין את ביבי. ובמרכז צפויים להיות לא מעט אנשים, שהיו מטילים פתק לבן או מצביעים לברק מול נתניהו, אבל ישקלו הצבעה לאריק.
ברק הצליח לנטרל במידה רבה את האופציה של מועמד משמאל. מהירות האירועים וריחות המו"מ המתחדש הנישאים באוויר יוצרים מצב, שבו פרס או שריד עלולים להיראות לא כמי שבאים להציל את השמאל מתבוסה, אלא כמי שיהיו אחראים להפסדו של ברק. הלחץ הזה עלול אפילו למנוע הופעתו של מועמד ערבי. אבל עדיין, ראש הממשלה מתחיל את הקמפיין בעמדת פיגור מול מועמד הליכוד, שיגרוף בוודאי בסקרי סוף השבוע חלק מהנסקרים, שלא תמכו בו בסקרים קדומים מול ברק מתוך ציפיה לביבי. איך יתמודד ברק מול היתרון הזה, מול נתוני ההצבעה האובייקטיביים נגדו (בציבור הערבי, למשל)? את זה נראה בחודשיים הקרובים.