זה נמשך שעות, עם דמע, צחוק ושיעור בסינית
הייתי מהופנט. הסתכלתי על וואנג, כמה שהיתה יפה ועדינה. היא חשבה שאני עדיין לא מבין מה לעשות, אז היא עברה לשבת לידי, לקחה את קערת האורז שלי, קירבה לפה שלי והאכילה אותי באצבעותיה העדינות. בכל פעם שאצבע שלה נגעה לי בשפתיים עבר לי זרם בגוף. סיפור אהבה מעולם אחר
וואנג נולדה במחתרת. ההורים שלה החביאו אותה כי כבר היה להם ילד אחד, אבל היא התנהגה יפה, אז הם המשיכו להחזיק בה. היא קיבלה אותי בקידה עם כפות ידיים צמודות זו לזו מול החזה ובסנדלי אצבע עשויי קש. שאלתי אותה אם יש מלון בסביבה, אבל היא לא הבינה את השפה שלי ובמקום זה הזמינה אותי להיכנס.
זו היתה הבקתה היחידה באזור מוקף ביצות וגידולי אורז, אז שמחתי על ההזמנה. וואנג רחצה אותי באמבט מפח, עם מצקת למרק. היא צחקקה קלות מידי פעם ולא ידעתי על מה. אחר כך היא הביאה לי חלוק ויצאה מהחדר, שהיה בנוי מקירות נייר כמעט שקופים. ישבתי ישיבה מזרחית מול שולחן חסר רגליים, והיא הניחה מולי קערה מלאה אורז. חיפשתי מזלג, והיא הבינה שאני לא יודע מה לעשות, לכן התיישבה מולי, קירבה את הקערה שלה קרוב לפה וגרפה באצבעות היד שלה אורז מהקערה ישירות לפה.
אצבעותיה חגו בפה שלי, רטובות ולחות וחמות
הייתי מהופנט. הסתכלתי עליה כמה שהיתה יפה ועדינה. היא חשבה שאני עדיין לא מבין מה לעשות, אז היא עברה לשבת לידי, לקחה את קערת האורז שלי, קירבה לפה שלי והאכילה אותי באצבעותיה העדינות. בכל פעם שאצבע שלה נגעה לי בשפתיים עבר לי זרם בגוף. אחרי כמה פעמים כאלה סגרתי את שפתיי על אצבע אחת שלה ושאבתי אותה פנימה. רק לרגע, רק כדי להרגיש אותה. היא גנחה קלות, ושיחררתי את האצבע. בפעם הבאה לכדתי בשפתיי שתי אצבעות, ליטפתי אותן עם הלשון, חגתי סביבן בעיניים עצומות, מנחש איך הן נראות. שוב שיחררתי. ושוב היא הגישה לי אורז. הפעם כבר חיכיתי, וגם היא מיהרה יותר. אצבעותיה חגו בפה שלי, רטובות ולחות וחמות. שמעתי אותה נאנקת לצידי אבל לא יכולתי לראות, כי בעיניים העצומות שלי ניסיתי לדמיין איך הכל נראה.
הרגשתי שאני מתרגש יותר ויותר, מידי פעם מתקשה לשמור על הפה סגור, נאבק בדחף הטבעי לשאוף דרכו יותר אוויר ושומע אותה, גונחת שואפת אוויר ולא נושפת אותו בחזרה החוצה. וכשהרגשתי ששנינו כבר לא יכולים יותר, חשקתי שיניים על האצבעות שלה, נזהר לא לנשוך חזק מדי, ושנינו ניסינו במשך מספר דקות להסדיר את הנשימה. וכשנרגענו, היא התיישרה, ציחקקה וחזרה עם קנקן תה. חשבתי שלא ייתכן לא לאהוב אותה, ואיזה מזל שגיליתי אותה.
ההורים שלה חזרו מעבודה בשדות, והיא הסבירה להם משהו בנוגע אלי. אבא שלה קד קידה, אמא שלה רצה לסדר משהו, והם הובילו אותי לחדר נייר נוסף, שם פרשו מחצלת מקש כמו בגן הילדים שלי. לפנות בוקר התעוררתי כשלצידי קנקן תה. וואנג עמדה בכניסה, מצחקקת, קדה ונעלמת. השעון שלי הראה ארבע בבוקר, ואבא שלה כבר היה לבוש. הוא לקח אותי לעזור לו להעמיס עגלה בשקים ריקים. אשתו יצאה לעזור, ואני חיפשתי איפה הסוס שאמורים לרתום לעגלה. אבל כשהשקים היו מוכנים שניהם התייצבו בקידמת העגלה, תפסו כל אחד ידית אחת והתחילו לרוץ איתה. רצתי אחריהם.
בגיגית בה התרחצתי ביום הקודם ישבה וואנג
אחרי כמה דקות הם נעלמו לי בחושך. קראתי להם בקול, ואיש לא ענה, אז חזרתי לכיוון שממנו באתי. עוד ממרחק ראיתי את האור דרך קירות הנייר, והבית נראה לי קסום. דפקתי קלות בדלת, כדי לא לקרוע בה חור, ולא היתה תשובה. נכנסתי, קורא בקול, אבל לא היתה תשובה. בגיגית בה התרחצתי ביום הקודם ישבה וואנג והתרחצה. ערומה. לבנה. ענוגה. קטנת חזה. שיער שחור ורטוב גולש על הכתפיים, והפנים נוטפות מים מהמצקת שמעל הראש. כשהרימה את המבט לעברי, כאילו יודעת שאני שם, נעצנו מבטים. אמרתי לה שאני אוהב אותה, והיא חייכה והנהנה בחוסר הבנה מוחלט. היא התרוממה, לוקחת מגבת לבנה שהיתה מונחת מקופלת לידה ומגישה לי אותה.
ניגבתי אותה בעדינות, מנשק כל חלק תוך כדי. עטפתי אותה במגבת והלכתי אחריה למיטתה, מזרן ממולא קש, רך ותפוח להפליא. נישקתי כל פיסת גוף שמצאתי בה. אחר כך היא הפכה אותי בעדינות על הגב, מתיישבת עלי, מניחה את שתי הידיים שלה על החזה שלי ובעדינות נעה מעלה, מטה, קצת קדימה, קצת אחורה, לא מסירה ממני את העיניים.
זה נמשך שעות. עם דמעות, עם צחוקים, ועם שיעור בסינית. אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר. כשגמרנו, בערב, אמרתי לה בסינית שהיא לימדה אותי שאני מאוהב בה. היא ליטפה לי את הלחי ואמרה לי שבבוקר יש לה פגישה והיא יכולה לקחת אותי לתחנת האוטובוס. בבוקר הלכנו ברגל שלוש שעות לתחנת האוטובוס, ואחרי ששנינו כבר עלינו עליו היא ירדה ממנו ברגע האחרון, הסתכלה עלי מבעד לחלון ונופפה לי לשלום.
לפנייה לכתב/ת 
