פראו מסלחה

אינאס מסלחה, כמו הרבה ילדות, רק חלמה לשיר, אבל לא חשבה שהיא תעשה זאת כזמרת אופרה, על במת "לה סקאלה" במילאנו או ה-StaatsOper בברלין. פסקול ילדותה בכפר דבּוּרִיָה, שלמרגלות התבור, היה מורכב ממוזיקה אחרת לגמרי.

"לא תכננתי בחיים להיות זמרת אופרה. התחלתי לשיר בגיל 4. אבא היה שם אותי על השיש ואני הייתי עושה מופעים", היא נזכרת. אז היו ברפרטואר שלה שירים של כוכבת הילדים הלבנונית, רימי בַּנְדאלי, והדיווֹת הגדולות פַיירוּז ואוּם כּלתוּם. היום, כשמרכז חייה בחדרי החזרות של אחד מבתי האופרה החשובים באירופה, הרפרטואר שלה מורכב מפרוקופייב, פוצ'יני ומוצרט. בסיפור של אינאס מסלחה מעורבים כשרון, אמביציה, דניאל ברנבוים אחד ולא מעט מזל.

מסלחה. סיפור סינדרלה (צילום: אריאל בשור) 

כיום, בגיל 29 מסלחה היא מודל לחיקוי לכישרונות צעירים בתחום הזמרה האופראית. בבית קפה בתל אביב היא נראית ומרגישה בבית, ובאופן כללי יוצרת את הרושם שהעולם בשבילה הוא מגרש משחקים שבו הכל אפשרי.

אביה, אחמד מסלחה, הוא אחד מעורכי הדין המצליחים והמוערכים בצפון. אמה, ווג'דאן מסלחה, החליטה בגיל 40, אחרי שגידלה לתפארת שלושה ילדים, להירשם לאוניברסיטה וסיימה תואר שני בייעוץ חינוכי. "תמיד היתה אצלנו זיקה לאמנות. החשיבות שניתנה לנושא היתה לא פחותה מזו שהקדישו להישגיות ותארים", היא אומרת. "תמיד אמרו לי שכל האפשרויות פתוחות בפניי, אבל חובת ההוכחה היתה עליי, לכן נשאר לי פשוט לעשות את זה - ללמוד, לגדול ולהתפתח".

מסלחה וג'ון נויס בסדנה הבינלאומית לאופרה החודש 

התמיכה המשפחתית אפשרה למסלחה לפרוש כנפיים ולעוף. בגיל 4 על השיש במטבח היא נתנה לה את הביטחון שזה אפשרי. בגיל העֶשְרה היא העניקה לה את היכולת להתבלט במקהלה של "מוצראן", בית הספר הפרטי בו למדה בנצרת. רגע לפני סיום התיכון, כששמעה על שיעורים לפיתוח הקול באולפנה למוזיקה של מכללת עמק יזרעאל, נתנה לה המשפחה גם את האור הירוק להמשיך ולהתמקצע. "בשיעור הראשון הייתי בהלם תרבותי מכל זעקות השבר והקולות המוזרים האלה של חימום המיתרים", היא מספרת. "זה היה זר ומוזר, אבל נדלקתי. בלילה לא הצלחתי להירדם. זה תפס אותי בגרון. לפני כן לא חלמתי בכלל שזה אפשרי ללמוד מוזיקה".

"במשפחה שלי ובמקום שבו גדלתי לא מכירים את העולם הזה. נכנסתי לעולם זר לחלוטין והתאהבתי. עד היום אני שואלת את עצמי אם אני באמת מבינה מה זה אומר. אחרי שלוש שנים באקדמיה למוזיקה בירושלים ושנים של עבודה בגרמניה, עדיין יש ימים שאני מרגישה זרה בתוך החברה שלי, שלא באמת מבינים מה אני עושה. יש בזה בדידות".

"מאד ברור לי מאיפה באתי ולאן אני הולכת. באתי מבית שמעולם לא היה פנאטי או סגור, ההיפך, הבית שלי מכבד את יושביו, נותן מרחב ועדיין קשור לחברה שבה הוא חי. מצד שני אני חיה בארץ שאינה ארצי, בשפה שאינה שפתי. תחושת הזרות מקיפה אותי. יש לא מעט שאלות קיומיות שצפות כמו מה אני עושה שם? אני הרי לבד. האם זה אומר שויתרתי על משפחה? על חבר?"

מסלחה באופרה "המהמר" באולם לה סקאלה שבמילאנו 

הלימודים באולפנה למוזיקה בעמק יזרעאל פתחו לה את התיאבון. משם המשיכה לאקדמיה למוזיקה בירושלים. לקראת סיום הלימודים, בשנת 2002, השתתפה בתחרויות האביב שם נפגשה עם המתאם האמנותי של האופרה הישראלית, מיכאל אייזנשטדט, שהזמין אותה לאודיציות לסטודיו אופרה, חממה לזמרים צעירים.

כישרון, אינסטינקטים והשקעה

"שם למדתי מהי שירה אופראית ומה זה אומר לעמוד על במה", אומרת מסלחה. בשלב הזה היא כבר ידעה שאופרה זה מה שהיא רוצה. מה שנשאר היה לברר אם היא מסוגלת. "האקדמיה והאופרה הישראלית היו מקום טוב לצמוח ממנו ואני רציתי להמשיך וללמוד", היא מוסיפה. "צריך להבין שבשביל להיות זמר אופרה לא מספיקים אינסטינקטים וכשרון, צריך המון השקעה".

אחרי שנתיים בסטודיו, מסלחה הרגישה שהגיע הזמן לגלות עולם. "ישראל מלאה בכישרונות, אבל עם בית אופרה יחיד אין לה יכולת לספק אפשרויות לכולם. כשגמרתי את הסטודיו הלכתי לאיבוד. לא ידעתי מה עושים. לא חשבתי על עבודה, רציתי לגדול, לשכלל את הכלי שיש לי אז נסעתי לברלין".

הנסיעה לברלין היתה בעקבות אַבִּי פורמנסקי וג'ון נויס, שני מורים מהטובים בתחומם אותם הכירה בסדנה הבינלאומית לאופרה שנערכת מדי שנה בישראל. הלימודים בגרמניה התאפשרו בזכות מלגה שקיבלה בסדנה. בנובמבר 2006 שמעה על אודיציות שמקיים מאסטרו דניאל ברנבוים לזמרים ב-StaatsOper בברלין. היא התקשרה לברר. ברנבוים היה בדיוק בארץ לסדרת קונצרטים עם הפילהרמונית. שתי אריות ופסנתרן, זה מה שעמד בינה לבינו. היא נסעה לרמאללה להיפגש עם הפסנתרן ז'וליאן סאלם, שעובד שנים עם ברנבוים בתזמורת הדיוואן שהקים עם האינטלקטואל הפלסטיני, אדוארד סעיד.

סיפור מהאגדות

כמו באגדות, במהלך החזרה עם סאלם, נפתחה הדלת וברנבוים נכנס לחדר. "יפה מאד, פראו מסלחה", אמר המאסטרו והציע לה להצטרף אליו, חודשיים מאוחר יותר, לפסטיבל בזלצבורג שם הופיעו נגני הדיוואן עם דורותיאה רושמן ותומאס המפסון, מזמרי האופרה המובילים בעולם. 

ברנבוים. פתח את הדלת (צילום: Monika Rittershaus) 

למחרת אותו היום הופיעה מסלחה לאודיציה בת"א. באולם ישבו שניים – דניאל ברנבוים וזובין מהטה. "כשמהטה ביקש לנצח עליי, רציתי שהאדמה תבלע אותי מרוב התרגשות", היא מספרת, "שכחתי איך קוראים לי ומי אני. שרתי אריה מתוך 'טורנדוט' של פוצ'יני וראיתי מול העיניים את כל העתיד שלי. פתאום הכל היה ברור".

וכמו באגדות – הכל אכן קרה. מסלחה נסעה לזלצבורג והרשימה את המאסטרו שליווה אותה בפסנתר ואת הקהל. שלושה חודשים אחר כך הוזמנה לאודיציות ב-StaatsOper שבסופן זכתה למלגת לימודים קטנה. אחרי חודשיים הצטרפה לסטודיו של האופרה. "היה לי ברור שקיבלתי את הזדמנות חיי. למדתי להגיד לא לפחדים, לא לביטחון העצמי המעורער ולא לכל העיניים הגדולות שנפתחו עליי".

מדחיקה את הרגש

משנת 2007 היא שם, בברלין. בזכות הסדנה של ה-StaatsOper הצליחה להתברג לתפקידים בהפקות גדולות של "חליל הקסם" של מוצרט ו"המהמר" של פרוקופייב. עם "המהמר" הופיעה גם על במת 'לה סקאלה' במילאנו. עם כל החזרות האינטנסיביות לא היה לה אפילו זמן להתרגש. "זו הדרך שלי להתמודד" היא אומרת, "ברגע האמת אני מדחיקה את הרגש שמפריע לעבודה. הוא נמצא שם, אבל לא בעדיפות ראשונה".

לישראל היא מגיעה אחת לשנה לסדנה הבינלאומית לאופרה, שמעניקה לכל אחד מהמשתתפים בה מלגת לימודים קטנה של 3,000 דולר, וגם את היכולת לעבוד באופן אינטנסיבי עם מורים מצוינים. המרחק קשה, אבל מסלחה מאמינה שהבית הוא איפה שהיא מרגישה שלמה. "אני לא מוצאת פה מנוחה", היא אומרת, "אני אוהבת את הכפר שלי, אבל מרגישה שאני נושמת שם דרך מסיכה. זה לא המקום הטבעי שלי. כבר לא".

היא מוסיפה: "מצד אחד המרחק, הזרות והמנטאליות הגרמנית קשים. מצד שני, בכל בוקר אני מודה לאלוהים. אני יודעת שזה שיש לי את כל הטוב הזה היום, לא אומר שהוא יהיה פה תמיד".

"זו אחת הערים שאני הכי אוהבת בעולם. כשעברתי מהכפר לירושלים היה לי נורא קשה למצוא מקום מגורים. בכל פעם שבעלי דירות שמעו שאני ערבייה, ניתקו לי את הטלפון בפנים. בסופו של דבר גרתי במעונות אצל נזירות איטלקיות. כשעברתי לתל אביב וחיפשתי דירה, בטלפון הראשון שעשיתי התנצלתי מראש ואמרתי לבעלי הדירה שאני ערבייה. הם אמרו: 'נו, אז מה'. זה ריגש אותי. תל אביב נתנה לי להיות מי שאני. זה משהו שלא אשכח לעולם".

אינס לא נושאת דגלים של קיפוח, וגם לא מנפנפת או מסתירה את הערביות שלה. בכל זאת, המתח בין יהודים לערבים בישראל מטריד אותה. "זה מעציב אותי וזה הולך ונהיה יותר ויותר קשה לא רק בעזה וברמאללה, אלא גם פה", היא אומרת, "אני מרגישה שהמקום שלנו בארץ הולך ומצטמצם. אני שומעת יותר ויותר על מקרי גזענות וזה מייאש אותי. מעולם לא הופליתי לרעה. להיפך, הרבה אנשים עזרו לי להגיע לאן שאני נמצאת, אבל כשאני מסתכלת על המרחב שבו אני חיה - זה מדכא. קשה לי עם זה שמהרגע שאני נכנסת לשדה התעופה, מתייחסים אליי כאל טרוריסטית בפוטנציה ונותנים לי הרגשה שאני אשמה".

טראומה מהעיתונות הישראלית

מסלחה מגדירה את עצמה כאדם לא פוליטי, אבל אומרת: "כשאני קוראת ידיעות באינטרנט שקשורות בערבים ורואה את התגובות - נעשה לי חושך בעיניים. אני שואלת את עצמי לאן הביאו אותנו כל המנהיגים שהיו פה. אני זוכרת שלפני שנים התראיינתי לעיתון ישראלי, והעורך החליט לקרוא לו 'קנטטה לשווארמה'. נעלבתי עד עמקי נשמתי, זה היה משפיל ועד היום אני שואלת מה עבר לו בראש".

"לזה אני מתכוונת כשאני מדברת על יהירות. אנחנו צריכים ליפול לשבלונות שלכם ויש בזה הרבה זלזול. משני הצדדים יש אלימות. הארץ הזו נהייתה דו קרב אחד גדול בין יהודים לערבים, נשים וגברים, נהגים בכביש. כשאני מגיעה לכאן, הכל נהיה לי יותר מדי חזק. אנחנו לא חיים. אנחנו כל היום יוצאים ממלחמה אחת בשביל להיכנס למלחמה אחרת".

"לא בחרתי בבועה. בחרתי לקיים את האמנות שלי במקום שייתן לה לפרוח. אם אני לא יכולה לקיים אותה פה, העולם הגדול מחכה לי. אני לא בורחת מבעיות. גם בברלין לא קל. עדיין מתייחסים אליי כאל מהגרת וזרה. למדתי מהניסיון שכל מה שצריך זה לרצות ולעבוד קשה גם אם המציאות לא קלה. קל להיות בעמדת הקורבן ויותר קשה לקום ולפעול. יותר קל להאשים ולצעוק שאת מסכנה מאשר לקום ולעמוד על שלך. אני לא באה לחנך פה אף אחד, אבל זו הדרך שלי. יש עולם מאד גדול, עשיר ונדיב בחוץ. הוא פותח את זרועותיו ומחבק את מי שמחבק אותו בחזרה".