הספורט הלאומי של סין: רק הכדור במשקל נוצה
אלפי צופים משולהבים צעקו 'סה' בכל נקודה והובילו את הסיניות לעוד זהב. סער הס צפה ביחד איתם בגמר של אחד הענפים האלמוניים באולימפיאדה - זוגות הנשים בבדמינטון
מאז האולימפיאדה הביתית שלהם בסיאול 1988 הקוריאנים נמצאים כמעט תמיד בצמרת טבלת המדליות, וגם הפעם יש להם כבר שש מדליות זהב, ו-18 בסך הכל. אבל למרות זאת, לא הכל טוב ברפובליקה המזרח אסיאתית.
במשך שש אולימפיאדות ברציפות, מלוס אנג'לס 1984 ועד אתונה 2004, הדומיננטיות של דרום קוריאה בענף החץ וקשת היתה מוחלטת, לפחות בנשים. אלפי קוריאנים הגיעו הפעם למתחם היפהפה בבייג'ינג, שנראה כאילו נלקח מהסיפורים על רובין הוד, והיו בטוחים שהם הולכים לצפות בעוד זהב קוריאני. הם טעו.
סין חוגגת עוד זהב בביג'ינג. סולד-אאוט מתחילת הקיץ (צילום: גטי אימג'ס)
הסינית ז'אנג חואן חואן ניצחה שתי קוריאנית בדרך לגמר, ובקרב על התואר הדהימה את הקוריאנית פארק סונג-יון עם ניצחון על חודה של נקודה, 109:110. הקוריאנים, שעודדו ללא הרף עם דגלים ושירים שלקוחים ממגרשי הכדורגל (ממש כמו שעשו בכדוריד הנשים, שם נבחרתם נתנה הצגה מול גרמניה), הרגישו כמו האמריקנים אחרי הפסד של הדרים-טים. הם קיוו לנקמה.
אולם האוניברסיטה הטכנולוגית של בייג'ינג היה המקום בו הם יכלו להשיג אותה. אבל באולם, המארח את תחרויות הבדמינטון, נראו בערך עשרה קוריאנים. הסיבה: 6,900 סינים קנו כל כרטיס אפשרי לספורט הלאומי שלהם (ביחד עם טניס שולחן), לענף אותו הם משחקים בפארקים, בסגנון המסורתי או כמעין כדור נוצה-רגל.
סין, אומה תחרותית מאוד להבדיל משכנתה הודו, חוגגת כל מדליה, בכל ענף. קליעה, ג'ודו, סייף, היאבקות, הרמת משקולות נשים - כל דבר שמביא זהב הוא מספיק טוב. אבל יש ענפים שמקבלים תשומת לב מיוחדת. הכדורגל, בו הנבחרת הלאומית של סין אף פעם לא מספקת את הסחורה, הוא אחד מהם, וכך גם הפינג-פונג והבדמינטון.
לין דאן חוגג עוד ערב קסום באולם האוניברסיטה (צילום: גטי אימג'ס)
בארץ מזלזלים בהישגים של אנדי רם ויוני ארליך וטוענים שטניס זוגות הוא לא ספורט. על היחס לזוגות נשים אין בכלל מה לדבר. אבל בסין כנראה שאף אחד מ-6,900 הצופים שנכחו לטכניון הסיני לא בדק כמה כמה צמדים נשיים יש בטופ העולמי בבדמינטון לפני שהגיע לראות את הגמר האולימפי בזוגות נשים.
בצד אחד ניצבו הסיניות דו ז'ינג ויו יואן, בצד השני הקוריאניות קיונגוון לי והיוג'ונג לי (אין קשר למשפחתי). זהות המדינות שהעפילו לגמר לא היתה מפתיעה. מאז ברצלונה 1992, הופעת הבכורה של הענף, 16 מדליות חולקו בזוגות נשים. 11 נטלה סין, 5 שאר העולם, במקרה הזה קוריאה.
דו ויו (בסין שם המשפחה נכתב ונאמר ראשון) פתחו חזק, ניצחו במערכה הראשונה 15:21 ושמעו כמעט כל נקודה את הצעקה 'סה'. אם אתם לא דוברי סינית, אתם כנראה לא יודעים שהכוונה היא להנחתה, משהו בסגנון ה'זרוק' בכדורסל. בהפסקה בין המערכות אחת הליות (קיונג-וון, אם אתם מתעקשים) נזקקה לטיפול והסיכויים הנמוכים שהיו גם כך לקוריאה הפכו לאפסיים.
למרות זאת, לי את לי המשיכו להילחם וכבר הובילו 10:11, בעזרת הנחתות יפהפיות, חבטות הגנתיות מצוינות ואפילו חבטה אחת בכדור הנוצה מאחורי הגב. אבל אז ה'שאטלרס' (הכינוי המקובל לבדמינטונאים) הסיניות נכנסו לפעולה, לחצו על הדוושה (או על כדור הנוצה, אם תרצו) וסיימו עם המשחק עם ניצחון 13:21 במערכה השנייה, בעזרת עידוד מאסיבי מהקהל הסיני באולם.
חמש בובות ה'פובה' החמודות, הקמעות של המשחקים, החלו לרקוד באולם דקות ארוכות כדי להעביר את הזמן, אבל אף אוהד סיני אמיתי לא הלך הביתה. לא עד חלוקת המדליות לארבע הסיניות (שתיים זכו בארד) ועד נגינת ההמנון. הסינים, מאופקים לרוב, הצטרפו בשירה אל מארש המתנדבים, וידעו – הכבוד נשאר בבייג'ינג. ומה עם הקוריאנים? הם יחכו לנקמה במקום אחר. אולי בחץ וקשת, בלונדון 2012.
לפנייה לכתב/ת 
