כל שיר שהייתי שומע כאילו נכתב רק בשבילנו
זו היתה אהבה בלי קנאה, שקרים ובגידות. בלי סמים, תאווה לסקס ומסיבות כל הלילה. זו היתה אהבה עם מתח ופרפרים בבטן בכל פעם שהייתי חושב אם להתקשר אליה או לא. אהבה של פעם, האהבה הראשונה שלי, יעל, יעלול הצחקנית
היו רגעים שחשבתי שנחיה את שארית החיים שלנו יחד. במיוחד אז, מתחת לעץ, כשהיינו רגע לבד. אזרתי את כל האומץ בעולם ולחשתי לה בגרון יבש שאני אוהב אותה. זה נראה לי אז סוג של שיא. לא יכולתי לחשוב על משהו יותר אמיתי מזה. היא רק הביטה בי בחזרה, לא אמרה מילה. גם אני שתקתי. ברקע שלמה אמר בקול צרוד מתוך טרנזיסטור ישן שהמלים הן רק שתיקה. לפתע היא צחקה, אז גם אני צחקתי, לא ידעתי מה לומר. אילו רק הייתי יודע ש-20 שנה אחרי זה אתחנן לחזור שוב לאותו הרגע, שם מתחת לעץ.
קראו לה יעל, החברות שלה היו קוראות לה יעלול, כי היא היתה צחקנית כזאת. אני הייתי מברך כל רגע שיצא לנו להיות יחד לבד. איך שנשמע הצלצול הייתי רץ לפתח הכיתה שלה ומחכה, כאילו עובר שם במקרה. כשהיתה יוצאת יחד עם כל החברות שלה, המבטים שלנו היו נפגשים. היא היתה אומרת לחברות שהיא צריכה לזוז, ויחד היינו נעלמים משם.
היו לנו 15 דקות להיות רק שנינו, וזה נראה לי אז כמו כל העולם. היינו מסתובבים בחצר האחורית של בית הספר ומדברים על כל השטויות הכי גדולות - על המורה, על המבחן האחרון, איך יהיו המתכונת והבגרות, על הבגדים של החברות שלה, על נבחרת הכדוררגל של השכבה, ומי נבחר להיות מחסנאי בשבט ומי מדריך עזר. הייתי מספר לה שאני רוצה להתגייס לצנחנים, והיא היתה צוחקת. וברגע של שתיקה היינו נבוכים ומחייכים זה לזה. לא העזתי לגעת בה, אני חושב שאז אפילו לא חשבתי על זה, לא עניין אותי. סתם רציתי שתהייה שלי, שתתרכז בי, בי ולא באף אחד אחר. אז זה הספיק לי. הצלצול היה נשמע, ושנינו היינו רצים בחזרה לכיתות.
כשהיתה נוגעת בי, אפילו בטעות, הייתי קופא
יעלול, עם שיער שטיני ארוך ושפתיים בשרניות. מתחת לשתי גבות דקות היו לה עיניים כחולות שמסתכלות ישר אל תוך תוכך, קוראות אותך מכל הכיוונים ואתה נשאר ערום מולן. צוחקת וקופצת בכל הזדמנות, תמיד מוקפת חברות. וכשהיתה נוגעת בי, אפילו בטעות, הייתי קופא. היה לה אור כזה סביבה שמאיר כל מקום שבו היתה נמצאת. אז עוד עם גוף של ילדה בת 16, היתה מסתובבת במכנסיים קצרצרים, חולצה של בית הספר וסנדלים ישנים. היא היתה פשוטה כזאת. גם אני הייתי די פשוט. אז הכול היה פשוט, שום דבר לא היה מסובך מדי כמו היום.
זו היתה אהבה טהורה, בלי אלכוהול, סיגריות או פאבים רועשים. בלי קנאה, שקרים ובגידות. בלי סמים, תאווה לסקס ומסיבות שלא נגמרות כל הלילה. זו היתה אהבה עם מתח ופרפרים בבטן בכל פעם שהייתי חושב אם להתקשר אליה או לא. הייתי מחייג בטלפון החוגה הישן בבית ומחזיק כל סיפרה כמה שניות, מריץ את כל השיחה בראש וחושב על אלף משפטי פתיחה ולאן אפתח את השיחה. מה אגיד אם היא תדבר על בית הספר, או על השבט, או על השד יודע מה. הייתי מתפלל שאמא שלה לא תענה לטלפון, כדי שלא אצטרך שוב לחכות עד שתקרא לה.
אתה לא נרדם כל הלילה מרוב שאתה חושב עליה
זו היתה אהבה של התרגשות בכל פעם שעמדתי לפגוש אותה, בכל פעם שהייתי שומע את הקול שלה. אהבה שאתה לא נרדם כל הלילה מרוב שאתה חושב עליה. אהבה שכל שיר שהייתי שומע נראה כאילו נכתב רק בשבילנו, וכל מה שהיה קורה סביבי היה רמז לאהבה שלנו. אם האוטובוס מאחר, אם אני לא מוצא את המפתח לבית, אם המורה היתה חולה - הכל קשור אליה. תמיד הייתי מדמיין שהיא רואה אותי, שהיא מסתכלת עלי באותו רגע. הייתי עושה הכל למענה, הייתי האביר שלה.
אז לא היה לי אכפת מכל הדברים שאכפת לי היום. לא הייתי צריך שתתלבש יפה, שתתאפר. לא היינו צריכים ללכת למקום מיוחד בכל יציאה. לא היה לי אכפת איזה סרט נראה, או אצל מי נישן. לא היה לי אכפת איזה בושם היא שמה. גם כשהייתה חוזרת משיעור התעמלות גופנית התפללתי שרק תסתכל אלי לרגע, שאדע שהיא חושבת עלי. התמלאתי קנאה כשהיתה מדברת עם כל בן אחר בשכבה.
זו היתה אהבה שונה מהאהבות שיש לנו היום. אז לא רצינו יותר מדי, זה את זה. עוד לא הכרנו משהו אחר, היינו תמימים.
ברגע ההוא, מתחת לעץ האקליפטוס, היינו אחים לנפש, היינו צעירים ויפים ללא דאגות. היינו כל כך רחוקים מאיפה שאנחנו היום. רצינו לבלוע את כל העולם, היו לנו כל כך הרבה חלומות. לא היה לנו פחד או חשש מכלום, האמנו רק בטוב וחשבנו שכל מה שנרצה יקרה. לא האמנו בצער.
באותו הלילה הבטנו לשמיים בכל כוחנו. ידענו שמישהו שם למעלה שומע אותנו, מקשיב לתפילותינו ויגשים את החלומות שלנו. באותו הלילה נשבענו שלאן שלא נלך, נלך יחד. שלטנו בלילה, הוא היה שלנו, ונראה לנו כאילו ימשך לנצח.
כשאני נזכר באותו הלילה אני חושב שכשאנחנו קטנים יש לנו את כל החלומות בעולם, אבל אין לנו כלים להגשים אותם. ככל שאנו גדלים, יש לנו יותר ויותר כלים – אבל פחות ופחות חלומות.
אני לא יודע מה היא אהבה ראשונה. אני מניח שלכל אחד יש את האהבה הראשונה שלו. בשבילי אהבה ראשונה זו אחת שבכל פעם שאתה שומע שיר אהבה, בכל פעם שאתה נזכר בילדות שלך, בכל פעם שאתה רואה תמונה ישנה, אתה נזכר בחיוך שלה. וגם אם אתה כבר ממש רחוק משם, גם אם עברת אלף ואחד דברים בחיים שלך, אתה תרגיש את אותה ההתרגשות בבטן כשתחשוב עליה, ממש כמו שהרגשת אז.
אחר כך שום דבר כבר לא היה אותו דבר
אבל שם, באותו הלילה, השארנו את הילדות שלנו ליד הנחל העייף, מתחת לעץ האקליפטוס. כי אחר כך שום דבר כבר לא היה אותו דבר. כעבור שנה הוצאתי רישיון לאופנוע, ואחר כך רישיון לרכב, רישיון לנשק, והסתלקתי לצבא. אחרי זה הודו, ותואר ראשון. כששאלתי עליה אמרו לי שהיא נמצאת איפשהו בניו יורק, מעצבת בגדים או משהו כזה. גם אני כבר מזמן עזבתי את שכונת ילדותי. טסתי וחזרתי ושוב טסתי. אהבתי, התאכזבתי, כאבתי ושוב התאהבתי. אבל בכל אותן הפעמים התפללתי שלא תשתנה, שתישאר בדיוק כפי שזכרתי אותה, אותה אהבה ראשונה, אותה אהבה טהורה. שם מתחת לעץ האקליפטוס.
ומי יודע, אולי עוד יום אחד, אם אסתובב באזור הסנטרל פארק, שם באמצע מנהטן אתקל בה בטעות. ואולי נשב מתחת לאחד העצים בפארק ונדבר. ושוב אאזור אומץ ואסתכל עליה, ואלחש לה, כמו אז, שאני אוהב אותה. ואולי היא שוב תביט בי ולא תאמר מילה. אבל אולי הפעם לא אצחק, אולי הפעם לא אוותר ואגיד לה שאני באמת אוהב אותה, לנצח. ושכל אהבה אחרת שתבוא רק תגרום לי להבין עד כמה אהבתי אותה. ואולי, אולי הכל יהיה אחרת. אולי אז ארגיש את אותה האהבה כמו אז, מתחת לעץ, כמו שהייתי ילד.
לפנייה לכתב/ת 
