שתף קטע נבחר
צילום: Gettyimages Imagebank

יש לי יום יום פסטיבל

כשדנה פאר מצאה את עצמה מוקפת באלפי אנשים הסוחבים פסלים עצומים של אברי מין גבריים היא הבינה עד כמה היפנים אוהבים פסטיבלים. גם אם לפעמים זה מרגיש כמו "טעם העיר" רק בלי הערסים והמחירים המופקעים

"יש פסטיבל מתחת למלון שלנו!" הודיע לי בהתלהבות ידיד ישראלי שהגיע לביקור ביפן. את ליל אמש בילינו במלון בטוקיו, ובזמן שאני התקלחתי ירד הוא למטה אל הקבלה לברר משהו, וחזר אל החדר עם החדשות המרעישות. בתגובה לדבריו, פיהקתי – בין השאר כי השעה היתה תשע בבוקר והלכנו לישון רק בארבע – אבל גם מפני שהעובדה שמתישהו על פני ציר הזמן מתקיים פסטיבל איפשהו ביפן היא כבר ממש, אבל ממש, לא ניוּז בעיני.

 

לא סתם אומרים שבכל רגע נתון אפשר למצוא פסטיבל מתנהל איפשהו ברחבי מדינת האיים. גם אם האמירה הזאת אינה מדויקת לחלוטין, אין ספק שהיא לכל הפחות לא רחוקה מהאמת. ביפן מתקיימים פסטיבלים ממש כל הזמן, ותעיד על כך העובדה שמאז שהגעתי לכאן כבר יצא לי להיות ביותר פסטיבלים מאשר מסעדות סושי. נהוג להגיע אל פסטיבלים באופן יזום ובעקבות עניין כלשהו, אבל ביפן הפסטיבלים יכולים גם לארוב לך מעבר לפינה. לא פעם נקלעתי לפסטיבל בלי שום תכנון, סתם כי במקרה יצא לי לעבור ברחוב באותו הרגע.

 

איך נולד פסטיבל

הפסטיבלים היפניים מכונים בשם מאצורי (Matsuri) ומקורם בדת השינטו. בעבר הם היוו דרך של הקהילה להתפלל ולחלוק כבוד לקאמי, אלי השינטו המקומיים. לחלופין, נהגו לציין באמצעותם מאורע היסטורי או עונתי (כגון תקופת הקציר). כיום מהווים פסטיבלי יפן בעיקר דרך מהנה של היפנים לחגוג עם המשפחה והשכנים, לנוח ולפרוק מתחים.

 

הסיבה לכך שביפן נערכים כל כך הרבה פסטיבלים היא שכמעט לכל מקדש ביפן (ויש הרבה כאלה) ישנם אלים משלו ופסטיבל שנתי המוקדש להם. מכיוון שכך, מרבית הפסטיבלים הנערכים כיום ביפן נושאים עדיין סממנים דתיים, מה שמתבטא בין השאר בנשיאת המיקושי (Mikoshi, אפיריון מעוטר המכיל את אלי המקדש) ברחובות העיר. נשיאת המיקושי תהיה בדרך כלל הפעם היחידה בשנה בה יוצאו האלים מהמקדש.


לוקחים את האלים לסיבוב (צילומים: דנה פאר)

 

היפנים אוהבים את הפסטיבלים שלהם ומשקיעים בהם כמויות נכבדות של זמן וכסף. בין השאר תעיד על כך העובדה שפסטיבלי יפן, בעיקר הגדולים שבהם, מהווים מקור הכנסה חשוב של המאפיה היפנית, היאקוזה. אנשי היאקוזה הם הקובעים את מיקומם של דוכני הרחוב בפסטיבל (המקורבים לצלחת יזכו במיקום מרכזי יותר), וגובים פרוטקשן מבעליהם.

 

קשה עד בלתי אפשרי לתאר את האווירה הייחודית של הפסטיבלים ביפן באמצעות מילים בלבד. קיימים הרבה מאוד סוגי פסטיבלים, בהם תוססים ורועשים ובהם שקטים ורגועים, אבל הפסטיבל היפני הממוצע הינו צבעוני, מקושט ועמוס לעייפה בדוכני רחוב בהם ניתן לרכוש אוכל ולהשתתף במשחקי קרנבל נושאי פרסים. לאווירת העליצות של הפסטיבל תורמות גם העששיות הזוהרות המעטרות את העצים, המוזיקה המושמעת ברקע, התחרויות, ההופעות והתהלוכות הססגוניות הנערכות בו. אם הפסטיבל מתקיים לצידו של אגם, נוהגים המארגנים לשכור סירה כחלק מהאטרקציות. בנוסף, בחלק מהפסטיבלים נשלחים בלילה זיקוקין די-נור להאיר את השמיים.

 

השתייה, ההשתוללות והצחוקים מהווים אלמנטים מרכזיים בפסטיבל, ומזכירים במידה מסוימת את הרעיון של העדלאידע אצלנו. בחלק מהפסטיבלים נישא המיקושי (שיכול להגיע למשקל של כמה טונות, ולעיתים מושיבים עליו גם ילדים) על ידי עשרות או מאות יפנים שתויים, מסביב לעמודי אש ובמרחק יחסית קטן מהם. בפסטיבלים אחרים רצים היפנים כשהם חצי עירומים לתוך מים קפואים, אפילו בחודשים קרים כמו ינואר ופברואר. הפעילויות הללו יוצרות תחושה של "היי" אמיתי בקרב הקהל הנלהב, אבל לעיתים גם פוצעות את המשתתפים ואף גורמות לאבדות בנפש. נראה כי הסיבה לכך שחלק מהיפנים, אנשים שקולים בדרך כלל, נאותים להשתולל ולסכן את חייהם במהלך פסטיבלים, נעוצה במקורם הדתי – דרך מקובלת לסגוד לאלים, להודות להם ולהרשים אותם.

 

טעם העיר נוסח יפן

דתות, אלים ופעילויות מסכנות חיים – כבודם במקומם מונח, אבל אין ספק שלפחות עבור הזרים שמגיעים לפסטיבל, אחת האטרקציות המרכזיות היא דווקא דוכני האוכל. לפעמים הפסטיבלים האלה עמוסים בכל כך הרבה דוכנים לממכר מזון, שאני חשה כאילו נקלעתי בטעות לאירוע של "טעם העיר", רק שיש סביבי הרבה פחות ערסים בני 15 והאוכל לא נמכר במחירים מופקעים.

 

המאכלים הנמכרים בפסטיבלים היפניים נוטים לחזור על עצמם, כאשר ניתן למצוא בהם מזונות שמנוניים ושמנוניים יותר, טעימים וטעימים פחות. בין המאכלים הפופולריים ניתן למנות את האוקונומיאקי, הטאקו-יקי, הדאנגו, הבננות המוצופות והקרח המרוסק בטעמים. הדאנגו הוא עיסת אורז צמיגה הטבולה בתוך רטבים שונים, מלוחים או מתוקים, ואוקונומיאקי הייתי מתארת כגרסה היפנית הייחודית לפיצה – רק שהיא בלי גבינה, מרוחה ברוטב מתקתק ומעוטרת בדגיגים קטנטנים מלמעלה. השילוב הביזארי הזה יוצר ערב רב של טעמים, שאינם תמיד ערבים לחיך המערבי.

 

ולבסוף, אילו הייתי צריכה לתמצת את הקונספט של טאקו-יקי בארבע מילים, הייתי אומרת "חתיכת תמנון בתוך סופגניה". למרבה הצער, התיאור הזה לא משתפר בהרבה גם כשהוא ניחן ביתר פירוט: בגדול, לוקחים זרוע של תמנון, קוצצים אותה לחתיכות ומטגנים בתוך בצק שמנוני שמזכיר בטעמו ובמרקמו בצק של סופגניה. בפעם הראשונה שטעמתי את המעדן הזה הסתבר לי שזרוע של תמנון היא מאכל שיש ללעוס היטב לפני שמצליחים לבלוע, ושמרקמו כשל סולייה.


לא, זה לא חלק מפסטיבל הפריון - סתם בננות מצופות

 

פסטיבלים מפורסמים

כאמור, מדי שנה נערכים ביפן אינספור פסטיבלים ואין סיבה או אפשרות לספר על כולם. בין הפסטיבלים ששמעם יצא למרחוק ניתן למנות את פסטיבל השלג בסאפורו, פסטיבל גיון בקיוטו ופסטיבל הפריון בקווסאקי.

 

פסטיבל השלג, הנערך מדי ינואר בעיר סאפורו שבצפון יפן, מושך אליו מספר רב של מבקרים (בשנת 2007 ביקרו בו שני מיליון איש!). הפסטיבל הזה, בניגוד למרבית פסטיבלי יפן, הוא חדש יחסית ומקורו אינו דתי אלא אמנותי. ראשיתו בשנת 1950, כשקבוצה של תלמידי תיכון פיסלה שם שישה פסלי שלג. עם השנים הוא תפס תאוצה היסטרית, וכיום מוצגים בו מדי שנה כ-400 פסלי שלג וקרח. אפילו הבימות של הפסטיבל מפוסלות משלג, וכשמזג האוויר מאפשר זאת נערכות עליהם הופעות מוזיקליות.

 

על פסטיבל גיון, הנמשך לאורך כל חודש יולי, נהוג לומר שהוא הגדול והפופולרי ביותר ביפן כולה. מדובר בפסטיבל בעל מקור דתי שראשיתו בשנת 869 מוכת המגפות, בגינן ציווה הקיסר על התושבים להתפלל ולבצע טקסים למען האל של מקדש יאסאקה בקיוטו. בשנת 970 זכו הטקסים הללו למעמד של פסטיבל, וכיום מדובר במפגן ססגוני, עצום ועתיר אטרקציות, במסגרתו נישא מספר רב של קרונות תצוגה מעוטרים ויפהפיים על ידי המשתתפים.


הלל לאל הפריון קנמרה  

 

אבל פסטיבל הפריון היה, ללא ספק, הפסטיבל ההזוי ביותר אליו יצא לי להגיע עד כה. במסגרת הפסטיבל הזה צועדים אלפי אנשים ברחובות קווסאקי (יש לציין שבניגוד לפסטיבלים אחרים, במקרה זה אחוז משמעותי מהמשתתפים הם זרים סקרנים), תוך שהם סוחבים עליהם פסלים עצומים של – למה לא? – איברי מין גבריים, ושרים שיר הלל לאל הפריון קנמרה (מילות הפזמון החוזר, בתרגום חופשי: "הגדול של קנמרה").

 

מקור פסטיבל הפריון בסיפור על שד מרושע שנהג להסתתר בתוך איבר המין הנשי ולנשוך את איברו של הגבר בעת החדירה. לא נעים. בסופו של דבר עיצב בעל מלאכה מקומי פין מפלדה, שבאמצעות שימוש בו הצליחו להוליך שולל את השד ולשבור את שיניו, לשמחתם של כל גברברי העיר. את יום הניצחון הזה מציינים מדי שנה בחגיגות הפסטיבל, שמשמש כיום גם לאיסוף תרומות לחקר האיידס.

 

כשאברי המין המגולפים אינם נישאים ברחובות העיר הם מוצבים ברחבת מקדש קנמרה, וכל המעוניין יכול למשש אותם, לטפס עליהם או להצטלם לידם כמזכרת. מי שחושק במזכרות נוספות יכול לרכוש מגוון פריטים בעלי אופי מיני בדוכני הפסטיבל, כמו למשל סוכריות על מקל בצורת איבר המין הגברי או הנשי. אם זאת לא ההגדרה של הזוי, אני לא יודעת מה כן. הוא שאמרתי, את פסטיבלי יפן קשה עד בלתי אפשרי לתאר במילים בלבד. צריך להיות שם כדי להאמין.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דוכן מזכרות בפסטיבל הפריון
צילום: דנה פאר
מומלצים