חבל לפספס אהבה רק בגלל עקרונות מטופשים
לא משנה כמה נתכנן, נפרט, נפנטז ונחלום בראשנו שוב ושוב – החיים ייקחו אותנו למקומות שלא שיערנו בנפשנו. אז למה להיאחז בדברים שלא באמת תורמים לנו או מקדמים אותנו?
באיזור גיל הטיפש עשרה, היתה לי מין תחושה שהחיים מסתיימים באזור גיל 30. לא סיום מטאפורי, אלא סיום ממשי. אמנם לגיל של הוריי לא מצאתי הסבר, אבל חוץ מהם – לא יכולתי להכיל את העבודה שיש חיים אחרי שלושה עשורים.
היום, בגיל 34, אני מביטה לאחור על הילדה ההיא, שחשבה מחשבות כאלה, וצוחקת. כמה נאיביות וחוסר הבנה של העולם והחיים. להאמין בכל ליבך שהחצ'קון שמתנוסס על לחייך הוא-הוא מהות החיים האמיתית. או הבגרות שמחכה מעבר לפינה. או יאיר, אהבתך הסודית מזה שנתיים. או העובדה שאמא לא נתנה לך לצאת עד מאוחר.
נכון, מודה ומתוודה, יש רגעים בחיים "הבוגרים", שאני חשה געגוע עז לימים ההם, שכל מה שהטריד את מנוחתי היה החצ'קון. אבל הימים ההם עברו, ואני בגרתי.
פעם מושא אהבה הכי גדול היה גוף אנושי במדים ירוקים. לא באמת שינה מי נמצא שם בפנים, העיקר שיהיה חייל. אם כבר, אז מחיל אוויר או חיל הים, כי הם מה-זה חתיכים במדי החג שלהם. מהר מאוד מצאתי עצמי במדים האלה, מביטה מסביב ומנסה להבין – מה לעזאזל חשבת לעצמך?
ואז העיניים נישאו אל עבר המצודה על ההר (למי שלא חיפאי - האוניברסיטה/טכניון). אנשי העולם הגדול, שהצליחו להגיע לפסגה, תרתי משמע, ומלבד תחושת הערצה אינסופית ומבטי puppy love אין דבר. מי צריך את אלה במדים, הם ילדים קטנים ומעצבנים; הגבר האמיתי קבור בכיתות ענק, עם מרצים.
כן, ניחשתם נכון. ואז הגעתי גם אני למצודה. הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה, והפלא ופלא - שום דבר קסום ושובה לב לא נגלה לעיניי. סתם אנשים, כמוני בדיוק. לא מיוחדים יותר, לא מיוחדים פחות. אז מה עכשיו? משם הדרך ברורה ופשוטה. הלב עורג לקרייריסטים. וכך הלאה. כל אחד בווריאציה שלו, עם השנים.
ממדרגה, למדרגה, התובנות מתחילות לחלחל. חלק מהתהליך הטבעי והבלתי נמנע של ההתבגרות, ההפיכה לאשה או לגבר. אט אט פשטתי מעליי את מעיל הקבעונות המטופשים שאחזתי בו כל כוחי. זה שהכיל את רשימת המכולת הבלתי הגיונית ומציאותית, שנבנתה על כלום.
למדתי דבר אחד קטן ופשוט להפליא: לא משנה כמה נתכנן, נפרט, נפנטז ונחלום בראשנו שוב ושוב – החיים ייקחו אותנו למקומות שלא ידענו או שיערנו בנפשנו. אז למה להיאחז בדברים שלא באמת תורמים לנו או מקדמים אותנו.
רציתי את הקרייריסט, התאהבתי בשק"מיסט
עוד מבט:
למרות רשימת המכולת יש לפעמים הפתעות
גיגה
הרשימה שאיתה אנחנו הולכים לקניות עוזרת לנו להתייעל. היא מפנה למדפים המתאימים וכוללת את המוצרים ששמנו לב לחסרונם, שלא נשכח. אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לדבוק רק בה. לפעמים יש מבצע, או מוצר שלא שמנו לב שחסר לנו
רציתי את החייל, התאהבתי בבן כיתתי. רציתי את הסטודנט, התאהבתי בחייל ששירת איתי. רציתי את הקרייריסט, התאהבתי בשק"מיסט. רציתי כל כך הרבה דברים, התאהבתי בעולם ומלואו שונים ומשונים. אז רציתי. החיים הפתיעו אותי כל כך הרבה פעמים, שאני כבר לא מופתעת מדבר. לטוב ולרע.
אנחנו קודם כל בני אדם, אחר כך אנחנו בני גיל מסוים, יפים או מכוערים, שמנים או רזים, גבוהים או נמוכים, חכמים או טיפשים, משכילים או עם סתם חוכמת חיים, רגישים או אדישים, קרים או חמים, ועוד מיליון דברים. אנחנו קודם כל בני אדם, וככאלה, כולנו רוצים וכולנו זכאים לאהבה וזוגיות.
מי קבע איפה נמצא אותה? באיזו חבילה היא תגיע ועם איזו עטיפה? כמה היא תשקול, איך היא תיראה ומה יהיה בתוכה?
מה שלא מתאים לאחד, יכול להתאים כמו לכפפה לאחר. אין שום צורך לקטול, לבקר ולהתנשא מעל אנשים, רק כי הם חושבים, מרגישים ופועלים אחרת.
אהבה היא חסרת גיל וצורה. היא טהורה, נקייה, אמיתית ועירומה מכל המניירות. אם רק נשכיל לתת לה יד חופשית, היא תפתיע אותנו ובגדול. חבל לפספס את ההשראה האמיתית לחיים רק כי בחרנו לדבוק בעקרונות שלנו (שאם נודה באמת, כשאיש לא מקשיב, הם לפעמים מעט מטופשים, לא?
הבלוג של מירב רזניק
לפנייה לכתב/ת 
מי קבע איפה נמצא אותה? באיזו חבילה היא תגיע ועם איזו עטיפה?
צילום: liquidlibrary
מומלצים
