לאן נעלמתם, אחיי גיבורי התפילה?

בכל החודשים הארוכים שבהם בית המריבה מבליח בכותרות ונעלם – ובעצם, בכל השנים הארוכות של המריבה האינסופית סביב חברון, סביב פניה המשתנים של חברה ואומה שחלק מבניה יושבים על אדמות לא להם, אני מחפשת אתכם: איפה אתם?

הלא פעם יכולנו לריב ביחד. פעם, בשנים חשוכות פחות, ראיתי אתכם בהפגנות (אם התקיימו ביום חול), ולא הטרידה אתכם העובדה שרואים אתכם ניצבים יחד עם מחנה השלום במקום שאחרים, לבושים כמעט כמוכם, התנהגו כנבלים גמורים. גם שמעתי אז, בשנים עברו, את קולותיכם במרחב הציבורי,

בפוליטיקה ובתקשורת ובאקדמיה ובממסד התורני, והיה בכם אותו להט מצפוני מגובה יפה בדברי תורה, שהפך את מילותיכם למשכנעות כל כך: לאן נעלמתם?

אינני יודעת אפילו איך לקרוא לכם. ציונות דתית שפויה, על משקל שמאל שפוי? לא, תואר קלישאי כזה רק יגמד אתכם – בהנחה שעודכם קיימים – ויציבכם בקרן זוית, ולא שם מקומכם בעת הזאת. פעם היה די ב"כיפות סרוגות" כדי להגדיר מתינות פוליטית, דרכי נועם ושאיפה להידברות, אבל זה באמת היה מזמן, מזמן. לרבים מן הצעירים שמוצאים לנכון להכות חיילים יש היום כיפות כאלה, ומתינות – מהן והלאה.

לא אתפתל בהגדרות: האנשים והנשים שאני מחפשת הם שומרי תורה, יהיו תגיות הזיהוי וההכשרים והמנהגים שלם אשר יהיו. אלא שבאותה מידה ממש שתורתם חשובה להם, הדמוקרטיה השברירית בתוכה הם חיים יקרה להם אף היא. גם אם איננה תוצר ישיר של ציווי אלוקי, גם אם מוסדותיה וחוקיה מחייבים לפעמים פשרות קשות.

האנשים והנשים האלה מבינים כי בהעדרה של דמוקרטיה כזאת, או בכרסום המתמיד ביסודותיה, אורח החיים הייחודי להם ולשאר היושבים בישראל מצוי בסכנה קיומית נוראה. והאנשים האלה, מכוח שתי אמונותיהם, אינם מגבים עקירת עצי זית בשנאת זרים שיש לה פה ושם תימוכין במקורות, אינם מקדשים את האדמה על פני האדם, אינם מאמינים שאפשר לקרב את ביאת המשיח בבקבוק טרפנטין שמשליכים על פרצופו של קצין, והם מתפתלים בשאט-נפש כששוב מראיינים פנאט רווי שנאה, בפיאות ובכיפה, שמנאץ את בית המשפט, החוק וצה"ל כאחד ומפמפם את עצמו כנציגה של יהדות אקטיביטית, "אמיתית" יותר מזו שלכם.

וכשהפנאטים של חברון מגייסים מאות נערים ונערות עם שקי שינה ל"התבצרות בשטח"

שאינה אלא הפרת חוק מאורגנת והזמנה להסתה, לא ראיתי את הנוער שלכם – בנים ובנות של מוסדות חינוך דתיים אליטיסטים ומשובחים גם יחד, יוצאים לעומתם אל הבית הזה, אל כרמי הזיתים האלה, ומנסים לעצור את הסחף. סליחה – אין להם שקי שינה? וגם את המנהיגים הרוחניים שעומדים פה ושם בפרץ ומשמיעים איזשהו קול נגד צעקותיהם של יהודים חשוכים, יהודים שאמונתם מבוססת על בדלנות והכחשת קיומו של הזולת, על חזיונות מיסטיים והתעלמות ממקומם במציאות הפוליטית – עכשיו משום מה הם שותקים, במקום להשמיע

את הזעקה שהיא אולי האחרונה האפשרית כדי לומר, יש גם יהדות אחרת.

ואיפה המשפטנים היושבים בבר אילן ותלמידיהם, ואיפה בני הישיבות שעוד לא דחוף להם לגרש כל ערבי מחברון, ואיפה הנערות שלהט אמונתן מלווה באמונה שכולם נבראו בצלם, גרים ונשים וגויים, ו"לא תרצח" חל גם על יהודים בשטחים? ואיפה מי שעמדו בצד ומלמלו שהכתומים והם זה לא אותו דבר? לאן נעלמתם כולכם, אחי גיבורי התפילה?

את המרחב התקשורתי ממלאים הפנאטים. הם צועקים חזק יותר. בימים הקרובים, זעקות הקוזקים הנגזלים שלהם ימלאו את האויר, את השיח הציבורי, את ההתכתשות המעייפת וחסרת הטעם בין שמאל לבין ימין. ואיפה תהיו אתם? האם אתם עוד קיימים?