הקמפיין לא מושעה - הוא בשיאו
יחסי הגומלין בין מלחמה לבחירות היו מאז ומתמיד פרודוקטיביים לשתיהן. הממשלה הבאה עשויה להיבנות מ"עופרת יצוקה"
הביטוי "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות", המיוחס לנואם הרומאי קיקרו, הוא שקרי. לפחות בהקשר הפוליטי הישראלי, המוזות לא רק שאינן שותקות - הן מפטפטות ללא הרף ובקול רם. השאלה כמובן היא מיהן המוזות הרלוונטיות בתרבות הפוליטית הישראלית, ואיזה סוג של השראה פיוטית ורוחנית הן מספקות. התשובה מהירה וחד-משמעית: המוזות הן שלל הביטחוניסטים, יודעי הדבר ומביני העניין, שאינם פוסקים מלהסביר, לבאר, לנמק, לפרש ולתרץ את עלילות עזה.
אי דיוק נוסף הוא ההבנה הכללית, שמערכת הבחירות מושעית עד לגמר ה"מבצע" בעזה. דוברי כל המפלגות הכריזו על הקפאת הקמפיינים עד לתום "עופרת יצוקה" - השם הסרקסטי שפלט המחשב התורן למערכה בדרום. אבל כל אחד יודע ומבין, שאירועי עזה הם חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות הזאת - ואולי אחד משיאיה. שיא שייתכן וימליך את הממשלה החדשה והעתיד (או העתידה) לעמוד בראשה.
זה הקמפיין הזול ביותר שיכול היה להזדמן לפיתחם של המתמודדים לכנסת ה-18: חומר ויזואלי נגיש ודרמטי בשעות שיא, שמבהיר את הבעיות שעל סדר יומנו באופן חד ומיומן, ללא השקעת פרוטה מיותרת בצילום, ביום או עריכה. ההשקעה היחידה היא האינטרפרטציה. כאן תהיה כל מפלגה חייבת לעמול כדי לרתום את ההתפתחויות להשקפת עולמה ולמצעה. ואם זה לא כל-כך מתאים, עדיין נותר מספיק זמן לעדכן את השקפת העולם ולשפץ את המצע הפוליטי, כך שהם יהלמו את העדכונים מהמערכה.
אפילו בוש קיבל קדנציה שנייה
יחסי הגומלין בין מלחמה לבחירות היו מאז ומתמיד ידידותיים ופרודוקטיביים לשני הגורמים. סכסוך - ובעיקר אלים וחריף - מחדד עם התרחשותו את תחושת הדחיפות והחירום. הוא מספק חומר נאות למנהיגים-בפוטנציה לשלהב ולשכנע מדוע הם ראויים בשעה כזאת לקבל את אמון העם. בשעת סכסוך מתבהר הכל וניתן להבחין ביתר קלות מי עושה מה, מי אחראי על מה ומי מצוי היכן בהיררכיה הביצועית. סכסוך אלים ואקוטי מטלטל את ציבור הבוחרים מאדישותו היום-יומית ומהציניות הטבעית שהוא מפתח כלפי מועמדים, אשר מתיימרים להציע לו עתיד טוב יותר. בשעת מלחמה נראה לפתע כל ננס כבעל גובה סביר, וכל אישיות בינונית - כענק.
ההתקפה הברוטלית על מגדלי התאומים והפנטגון בספטמבר 2001 הבטיחה
לאדם מוגבל כג'ורג' בוש קדנציה שנייה בבית הלבן וסיפקה לו את ההזדמנות להצטייר כאביר אמיץ, המגן על העולם החופשי מפני הדרקון הרשע. מרגרט טאצ'ר, "גברת הברזל" האימתנית מבריטניה, הבטיחה לעצמה תקופה שלישית כראש ממשלה לאחר מלחמת פוקלנד באפריל 1982. לפני המלחמה היה מצבה בכי רע לאור משברים כלכליים ופוליטיים שחוותה ארצה. העימות עם ארגנטינה האיץ את מצב הרוח הפטריוטי, ובבחירות של יוני 1983 זכתה מפלגתה השמרנית ברוב מוחץ. ב-1962 הצליחה צרפת סוף-סוף למגר את קיני ההתנגדות האחרונים באלג'יריה ולסיים את המלחמה, שייגעה אותה במשך קרוב לעשור. אף שהמלחמה הוכרעה בעצם במצעדי מחאה ברחובות פריז, ולא בסמטאות הצפופות של הקסבה באלג'יר - הצליח הנשיא הפטריארכלי של צרפת, שרל דה גול, לשוות לעצמו תדמית של מנצח גדול. נישא על גלי ההצלחה, הוא צלח באותה שנה גם משאל עם לבחירה ישירה לנשיאות - תמרון פוליטי שהאדיר את עוצמתו.
אך אין מקום בו הקשר בין בחירות למלחמה הדוק יותר ויעיל יותר מאשר במזרח התיכון - ובעיקר בישראל. מלחמות זעירות וגדולות היטיבו תמיד עם תחושות חוסר ביטחון ועודף פטריוטיות, שהן מגייסות הקולות האמינות ביותר למפלגה המתבייתת עליהן ראשונה. מבין שני הגברים והאשה, המתעתדים להסתער על כס ראש הממשלה בעוד חודש וחצי, ניתן רק לנחש עם מי ייטיבו אירועי עזה יותר.
לפנייה לכתב/ת 
