זה הזמן לאלף מילים

מלחמת הדימויים התחילה קצת באיחור: אחרי הכל, בסוף השבוע המנומנם של חג המולד, כשהליין-אפ מלא בסיפורים קטנים וחביבים שהוכנו מראש, אין מקום למלחמה בעזה. בפוקס, סקאיי וב-BBC מסתפקים תחילה בפיסות קריינות כלליות על רקע צילומים ראשונים של זוועה בחסות אל ג'אזירה. רק בשעות הערב הצליחו הרשתות הבריטיות להקפיץ כתבים מנוסים לאזור ההתרחשויות, ועד אז, למרבה הצער, נחשפה כל הבעייתיות בסיפור שאנחנו קוראים לו "עופרת יצוקה", וה-BCC קורא לו: "העובדה שישראל לא הצליחה למנוע מתקפות פרימיטיביות של רקטות באמצעות צבא היי-טקי היא מבוכה פוליטית למנהיגיה".

רשת פחות מתוחכמת כמו פוקס, שרואה את העולם בשחור-לבן, הסתפקה בהתפלקות מופתית של מגישה דרג ב', כשהשדרנים הרציניים יותר נופשים: "ההתפתחויות בעזה", אמרה למצלמה בלי להניד עפעף מאופר, "עדיין מתרחשות".

העולם רואה והעולם מגבש דעה (מתוך סקיי ניוז) 

שידורי החדשות של האלף השלישי אינם ערוכים לספר סיפורים מסובכים בזמן אמת, ומה שקורה בשכונה האלימה שלנו איננו "סיפור" כלל. זוהי אופרת הסבון הפוליטית-צבאית-מדינית הארוכה ביותר בעולם, נדמה שהיא תימשך לנצח, לכל פרק יש שני פרשנים, כל אחד עסוק בבניית מציאות הפוכה לגמרי מזו של קודמו, כולם שכחו מה קרה בפרקים הקודמים, והתמונות מזמן כבר לא מדברות בעד עצמן.

כל זה גורם כאב ראש רציני לעורכי חדשות. הם אוהבים סיפורים קצרים שקל לערוך לדקותיים וחצי שבהן ברור מי הגיבור, מי הרעים ומה השתנה. הסיפור המזרח תיכוני איננו כזה, ולכן - ולא בגלל ש"העולם כולו נגדנו" – אי אפשר לצאת ממנו בתחושה ש"עמדתנו יוצגה נכונה".

סנטה נגד עזה

במקביל לעזה, ב"פוקס" רץ סיפור קלאסי כזה: סנטה קלאוס רצחני טבח ביושבי בית בקליפורניה בחג המולד. אלוהים, איזה פחד וכמה נורא לשמוע את קולה של אישה מבוהלת שמתקשרת לשירותי החירום וכמה נפלא שהבת שלה, בת השמונה, ניצלה ממתקפת הרשע. ונעבור לשאלה בוערת: האם "ההתפתחויות שמתרחשות" בעזה יהיו המבחן הגדול הבא של אובאמה? לא, אומר פרשן דרג ח'.

על התמונות, כאמור, שולטת אל ג'זירה. בתחנות הזרות עדיין לא מקובל להראות תצלומי תקריב של מתים מדממים בזמן אמת, ומלחמות עדיין מתפרשות כעניין מסודר בהרבה ממה שקורה בעזה. כשאהוד ברק מתראיין לפוקס ואומר: "Basically it's a war", התמונות מדברות כנגדו ומראות המון בלבוש אזרחי בתוך חורבות. כשברק מדבר על מצוקה אנושית של תושבי הדרום בישראל, ומיד אחר כך יש עוד סבב של תמונות זוועה, התמונות מנצחות את האנגלית העילגת של "פורמר פריים מיניסטר ג'נרל ברק" והעילגות הופכת למצג של חוסר אמינות – שוב, רק בממלכת הדימויים.

העולם עסוק בכריסמס (צילום: יפעת מזרחי)

כשהתמונות מנצחות, צופה הטלוויזיה הממוצע בחופשת חג המולד שלו רוצה לשמוע את קולותיהם של מי שמתפרשים כקורבנות. אין לו סבלנות לרב סרן אביטל לייבוביץ מדובר צה"ל, כוכבת בפוקס וגם בסקאיי. גם אם האנגלית שלה נאה יותר מזו של מנהיגינו, לצופה הממוצע אין סבלנות לדוברים מטעם. הוא רוצה דרמה והוא מקבל אותה בסקאיי בקולה של תגריד אל-חודרי, עיתונאית של הניו יורק טיימס היושבת בעזה וזועקת: "עברתי על פני גופותיהם של 50 שוטרים! המסר של המתקפה הוא פוליטי והוא יפעל כחרב פיפיות נגד ישראל! זה בלתי נתפס! ראיתי ילדים הרוגים!"

"Basically, it's a war", ישוב ויאמר ג'נרל ברק. איזה קול ייחרט בזכרונו של הצופה?

"ישראל הרגה 190 פלסטינים במתקפה של חיל האויר", הוגה קולה המדוד של שדרנית ברשת החדשות הצרפתית המשדרת באנגלית. "הישראלים ירו במי שהם קוראים להם פעילי טרור". גם בימים כתיקונם קשה לישראלים פטריוטים לסבול את הטון הזה שנועד ליצור ריחוק אובייקטיבי מהמהומה המקומית, אבל מחשיד את הדוברים באנטישמיות איומה כששומעים את הדברים כאן: על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה, כש"הצד שלנו" לא מיוצג נכון.

התמונות נגדנו

והוא לא מיוצג נכון מפני שאיש לא הכין כתבה על שבע שנות קסאמים בשטחי ישראל הריבונית שאין עליהם עוררין, וכתבה כזאת לא הוכנה מפני שלישראל אין מדיניות הסברה נורמלית ואין מי שיעשה את העבודה במקצוענות של משרד פרסום רציני. גם אם "העולם" לא נגדנו, התמונות והקולות בהחלט כן, וזו אחריותה הבלעדית של המדינה שצריכה לנהל מלחמת דימוייים קצת יותר אפקטיבית מכפי שעשתה עד כה.

שלושה פוליטיקאים ישראלים – אולמרט, לבני וברק – שמתייצבים מול מצלמות

העולם כולו בתפאורה של חמ"ל-גרילה על רקע דגל ישראל, וכולם מנסים מילים באנגלית שגדולות עליהם ולא יושבות להם טוב בפה – שלושה שכאלה הם אסון תקשורתי בהתהוות. אלף דוברים-מטעם לא יצילו אותם אלא אם כן יהיו דוברים "אותנטיים": תושבי-דרום, קורבנות לשעבר, פטריוטים מתלהמים עד שורשי שערותיהם, כמו אלה של הצד השני, שמוכנים לשכב על הקרשים באולפן ולזעוק את כאבם בלי שום נסיון להישמע שקולים ומדודים. רק כך יהיה סוג מסויים של איזון-דימויים: על המציאות הרי נוכל להמשיך להתווכח לנצח, והמציאות הרי לעולם איננה מה שרואים ברגע נתון ברשת נתונה.

המון הרוגים בעזה, המון דוברים מישראל. זה מה שראו צופי טלוויזיה מערביים ביום הראשון של העופרת. יצוקה או לא, נדע מאוחר יותר. דימויים הם עניין נזיל עד כדי כך, שבתום יום כזה של תמונות הרוגים יכול כתב ה-BBC ג'רמי באוון להצהיר כי "תוצאות הפעולה בעזה יקבעו במידה רבה את תוצאות הבחירות בישראל". שוב הוציאו אותנו רע, האנטישמיים האלה, או התמונות האלה?