צ'רלי ביטון

עד היום אני לא מבין את הבהלה של השלטון מהפנתרים השחורים. במקור היינו שלושה חבר'ה בני 18 ממוסררה, שרצו להפגין נגד עיריית ירושלים על אפליה וקיפוח ועל זה שאין מועדון נוער בשכונה. היינו מושפעים מהמוזיקה של התקופה, מוודסטוק ומילדי הפרחים העשירים. פירסמנו כרוז במקומות הבילוי בירושלים שקורא לבוא להפגין וחברנו לאאוטסיידרים מהשמאל, חברי ארגון מצפן. יום לפני ההפגנה עצרו אותנו בשלוש לפנות בוקר — כנראה שגולדה נתנה את ההוראה — וכשיצאנו ממעצר, השלטון ניסה לחייב אותנו לחתום על מסמך שכולנו שייכים לברית עולי מרוקו. ניסינו להסביר שיש איתנו בפנתרים גם עיראקים ותימנים, לא כולם מרוקאים. אגב, היו גם פנתרות.

מזרחיים התייחסו אל הפנתרים כעובדים סוציאליים, אבל בקלפי הצביעו לאשכנזים. פעם לקחתי כתב טלוויזיה למוסררה לראות משפחה עם תשעה ילדים. האישה היתה עיוורת, וגם הבעל מכוסח מכל הכיוונים. פרצנו לשלוש דירות בשיכוני הרכבת ושברנו את הקירות כדי שיהיה להם מקום לחיות, אפילו עשינו בשבילם מגבית. הכתב היה בטוח שאחרי כל העזרה שהשגתי לה, היא הצביעה עבורי. היא ענתה שהצביעה לבגין. הכתב היה המום, והיא אמרה "מה ההבדל? כולנו יהודים, והוא ובגין זה אותו דבר". זה רק מראה עד כמה אנשים יכולים להיות דפוקים.

הגיעו אלינו כל מיני אנשים מוזרים. אני זוכר שאשכנזי אחד בא אלינו בטענות שאשתו ברחה מהבית. שאלנו אותו מה אנחנו יכולים לעשות, והוא ביקש שנמצא אותה. הבהרנו לו שאין לנו מחסן של פנתרים, שאנחנו לא יכולים להוציא מאה מאיתנו לרחוב שיחפשו את אשתו.

"איך אני שונא כיסי אוויר"

התקשורת יצרה לנו דימוי אלים, כאילו כל בוקר אנחנו אוכלים ילדים קטנים עם אורז. אבל לא היה אכפת לנו שהצטיירנו כאלימים, כי אם היתה למשל בעיה עם זוגות צעירים, הייתי מתקשר לפרזות או לעמידר ומאיים שנבוא, נהרוס ונשבור - ומיד היו פותרים להם את הבעיה. הלוואי שהיו תנאים כאלה היום. מי ייתן לנו עכשיו לדבר עם מנהל עמידר או משרד השיכון? מי בכלל עושה חשבון למישהו היום?

פעם קיבלתי שנה וחצי מאסר בפועל על הפגנה בלתי חוקית. איפה נשמע דבר כזה? סתם שופט רשע. חשבתי שייתן לי קנס של אלף לירות או מקסימום שבוע מעצר, אבל 18 חודשי מאסר בפועל? לקחו אותי לכלא מעשיהו, והתחילו הפגנות ברחבי הארץ. אפילו הרב עובדיה הגיע לשבות רעב בכותל. בסוף הנשיא נתן לי חנינה אחרי שבועיים.

ביטוח לאומי הוקם בזכות הפנתרים השחורים. השפענו על תקציבי מדינה, צימצמנו פערים, וכפינו על הממסד להקדיש יותר תשומת לב לבעיות חברתיות. למעשה אף פעם לא הכרזנו על תום עידן הפנתרים. עד היום מופיעים לפעמים אנשים בטלוויזיה עם חולצות שלנו.

16 שנה הייתי חבר כנסת מטעם חד"ש, אבל מעולם לא הייתי קומוניסט. תפיסת העולם שלי היא סוציאליסטית, חברתית, מעמדית. קומוניזם זה אידיאולוגיה כבדה.

הייתי חבר הכנסת הראשון שנפגש עם יאסר ערפאת. השתתפתי בכנס של חברי פרלמנט מכל העולם, והוא עלה לנאום. גם עם אבו מאזן נפגשתי, ואני אומר לך שאין לפלסטינים מנהיג אחד שרוצה להגיע להסכם אמיתי. הם תמיד מתנים ומבליעים דברים כך שלא תגיע איתם לפיתרון. יש להם שיטות שמתאימות למזרח התיכון, שאשכנזים לא יבינו בחיים כי הם נותנים בהם אמון. אנחנו נמשיך להילחם על חרבנו כל ימי חיינו, או שהמדינה תתפרק באיזשהו שלב. בכל מקרה, שתי מדינות לשני עמים לא יהיו פה.

מזרחי לא ייבחר בחיים לראש ממשלה בישראל. המדינה לא תאפשר דבר כזה, וגם לא כלי התקשורת, שדוחקים מזרחיים ומעדיפים את הערבים. גם אם יישאר אשכנזי אחד במדינה, הוא יהיה ראש הממשלה.

ההורים שלי גרו באוהל בפרדס חנה, והתוכנית היתה לקדם אותם לפחון. בתקופה ההיא חשבו שהעניים הם פלסטלינה, שאפשר לכוון אותנו איך ולאן שרוצים. אנחנו עלינו ממרוקו לארץ כשהייתי בן שנתיים, ואבא שלי רצה בית. אז הוא נסע לירושלים לדוד שלו, חכם יעקב ביטון, וביקש את עזרתו. הדוד אמר שיש בתים ריקים ליד בית הנשיא, בשכונת טלביה ובמוסררה. אבא שלי בדק מה יותר קרוב לשוק מחנה יהודה, ובסוף לקח במוסררה. אם הוא היה יותר חכם, הוא היה לוקח בטלביה.

כנער הבנתי שבשכונות של העשירים יש כל מה שלנו אין. לאט לאט נכנסנו לגינות שלהם ולקחנו פה אופניים, שם משהו אחר. זה מה שידענו לעשות. לא היו הרבה אפשרויות. אני לא סיימתי תיכון - עזבתי בכיתה ח' - אבל חמותי אומרת שאם הייתי הבן שלה, הייתי רופא.

פסיכולוגיה זה מקצוע מיותר. אם יש אשכנזים נחמדים שלהורים שלהם יש כסף והם רוצים לשלוח אותם לשבת על ספה, שיהיו בריאים. לפני שנים הבת שלי לא כל כך רצתה ללמוד, והציעו לנו לקחת אותה לשירות הפסיכולוגי של עיריית ירושלים. הלכנו, אשתי ואני. אחרי כמה פגישות הבנתי שהפסיכולוג צריך טיפול, לא אנחנו.

עד גיל 13 הייתי רווק. אחרי זה תמיד היתה לי חברה או שהייתי נשוי. הרבה על נשים אני לא יודע, אני די אהבל בתחום הזה.

בחיים אני לא אהיה איש עשיר. היה לי חבר, נומרולוג, מביט בכוכבים, שאמר לי פעם שגם אם ייפול עלי שק של כסף, תמיד אמצא מישהו יותר מסכן ממני לחלק לו.

אין לי ממה לפחד. בעצם, אם אראה אריה ברחוב אולי אפחד.

• צ'רלי ביטון מפעיל את עמותת "תמימה" — תרבות ומסורת יהדות מרוקו — שמגייסת תרומות, עורכת בר־מצוות ומבצעי חורף לקשישים, ומעניקה מלגות לנזקקים. טל' 6303581־050