האשם תמיד

ברצונו או שלא ברצונו, יוסי שריד הפך הלילה לאחראי העיקרי לתוצאות הבחירות לראשות הממשלה. אם ינצח אהוד ברק, יהיה שריד האיש שמנע את התמודדותו של שמעון פרס והציל את ברק (ולא שזה יכיר לו טובה על כך). אם ינצח אריאל שרון, יהיה שריד לעולם לאיש שעשה את אריק למלך ישראל. האפשרות השנייה, שלפחות כרגע היא נראית הסבירה מבין השתיים, עשוייה להיות גם סופה הפרלמנטרי של מרצ.
ליום אחד הבהבה מול התנועה של יפי הבלורית האפשרות להיות למפלגת שלטון בישראל. התייצבות מאחורי פרס, תוך ניצול הכוח שניתן לה, היתה עשויה להזניק את מרצ לעמדת התנועה שמטעמה רץ המועמד המוביל כרגע של השמאל. אבל מרצ כמו מרצ, ושריד כמו שריד: מסובכים מדי, יפים מדי מכדי לעשות את מה שהליכוד, למשל, היה עושה כהרף עין. עכשיו, אם ינצח שרון, לא רק שעליית הימין תירשם לחובת שריד: בעוד שנתיים וחצי ילכו מצביעיו לקלפיות וזכרון היום הזה בליבם.
שריד, כמו שריד, יביט בעולם מבעד למשקפיו וימשוך בכתפיו, כמי שמשא האשמה התמידי מוטל עליו והוא נושא בו בגאון. אבל הפעם הוא יהיה באמת אשם. שום פרס לא יינתן לו אם צדק בהימור שלו – שריד מכיר את ברק טוב מכדי לסמוך על הכרת התודה שלו. רק הוא עצמו יודע למה בדיוק גרר את תנועתו, שההליך הדמוקרטי שלה מעולם לא נראה רע כל כך, אל ההחלטה הזו.
זו חוכמה קטנה מאוד ללעוג לפרס, שהפעם הצליח להפסיד עוד לפני שהתמודד. אבל ההתמודדות שלו התבקשה, וסקרי יום שישי ידגישו את העובדה הזו. הוא לפחות הלך על זה: לנוכח התנהגותם בשבועות האחרונים של המתיימרים להיות מנהיגי השמאל, מהשמיניה ועד שריד, אפשר לומר לזכות ברק שבדבר אחד הוא צודק לחלוטין: הבוז שלו כלפיהם, הזלזול המוחלט, נשען על עובדות מוצקות.
נשארנו עם ברק ושרון. שני מועמדים שלא מעוררים אש בלב אף אחד, שלא מציתים תקווה ואפילו הדמוניזציה שלהם היא לא מה שהיתה פעם. שרון כבר הבטיח שברק יהיה שר הבטחון שלו; לברק לא תהיה ברירה אלא להקים ממשלת אחדות. יותר ויותר עושה רושם, שהצודק האמיתי בשבועיים האחרונים, רבי התהפוכות, היה דווקא בנימין נתניהו.