מייקל ג'ורדן - יריב שכיף להפסיד לו
כאוהד ניו יורק ניקס, יוני לב ארי בעיקר סבל מהנוכחות של אלוהי הכדורסל. אבל עכשיו, עשור אחרי פרישתו של המלך, הוא יכול לומר בפה מלא - 'תודה לך מייקל, היה תענוג לקבל ממך בראש'
מאות כתבות, טורים וסיכומים נכתבו על הקריירה של מייקל ג'ורדן. טוב, אולי לא מאות. אלפים. אני אנסה, לרגל ציון עשור לפרישתו של אלוהי הכדורסל, לתת זווית קצת שונה. של אוהד מהצד השני. של ניו יורקר. כולם תמיד מדברים על ה"פייד אוואי" שלו מול יוטה, על המסירה לג'ון פקסון או לסטיב קר. אני זוכר בעיקר איך הוא עמד בדרכי ומנע ממני לחגוג אליפות.
כאוהד ניקס, את השנים היפות ביותר של הקבוצה שלי ביליתי בצילו של הגדול מכולם. וזה היה תענוג צרוף. בכל פעם שהיתה תחושה שאנחנו מסוגלים - הגיע מייקל והחזיר אותנו למציאות. אבל השיא, לפחות מבחינתי, היה בסדרת גמר המזרח של 1993.
מספר 23 בפעולה. תענוג צרוף לבלות בצילו (צילום: גטי אימג'ס)
את העונה סיימנו לפני שיקאגו, במקום הראשון בבית, כשאנחנו מגיעים לסדרת הגמר מול הבולס עם יתרון ביתיות קריטי. או שלא? הבולס הגיעו כאלופי השנתיים האחרונות, אולי מעט עייפים, ואולי מעט שבעים. הניקס בדיוק פתחו בחגיגות עשרים שנה בלי אליפות.
מצד אחד, לצד המלך מייקל, השלימו את החמישייה סקוטי פיפן, בי.ג'יי ארמסטרונג , הוראס גרנט וביל קרטרייט, כשג'ון פקסון, וויל פרדיו, סטייסי קינג, סקוט וויליאמס וטרנט טאקר השלימו את הספסל של מלך מאמני הליגה – פיל ג'קסון. מהצד השני התייצבו הוותיקים פטריק יואינג, צ'ארל'ס אוקלי, צ'ארלס סמית', רולאנדו בלאקמן ודוק ריברס, עם הצעירים ג'ון סטארקס, אנתוני מייסון וגרג אנתוני. את כל אלה הנהיג האחד והיחיד פט ריילי. אייי, איזו נוסטלגיה...
בגלל ג'ורדן, שקלו לבטל את התקרה בגארדן
הסדרה מתחילה – הניקס בשליטה
"ה"מאץ' אפ של הסדרה היה כמובן סטארקס מול מייקל, שלרוב גם שמרו אחד על השני. כבר במשחק הראשון אפשר היה לראות שכל האש הולכת לכיוון הזה, כשכל אחד מהם הוביל את רשימת קלעי קבוצתו. הניקס ברחו לשיקאגו בתחילת הרבע הרביעי, והגארדן הרועש לא נתן לבולס לחזור למשחק – 90:98, בזכות 25 נק' של סטארקס על הפנים של המלך, כולל 5 מ-7 לשלוש. מייקל קלע 27, אך החטיא שתי שלשות קריטיות בשניות האחרונות. גם לאלוהים מותר.
במשחק השני לא היה למלך אף אחד לידו. 36 נק' ו-9 ריב', אך רק אסיסט אחד, בעיקר כי החברים שלו לא היו שם, במיוחד לאחר שפיפן הורחק באמצע הרבע הרביעי. ה-מהלך של המשחק היה דקה לסיום, כשהניקס הובילו בחמש. ג'ורדן, במקום לזרוק, מסר לוויל פרדיו שנחסם בידי יואינג. מהצד השני, סטארקס, באחד הרגעים הגדולים של כל אוהד ניקס, הטביע על כל שיקאגו, במהלך שייזכר עד היום כ-"THE DUNK". בסיום המשחק 91:96 ו-0:2 בסדרה לניו יורק. המלך הולך הביתה? סבלנות...
שני גדולים בתמונה, אבל רק אחד אלוהים. לא היה כמו ג'ורדן (צילום: AP)
נוסעים מערבה - והמומנטום עובר למייקל
עוברים לשיקאגו, וזו כבר אופרה אחרת. משחק מספר 3 היה בידיים של מייקל, למרות שפיפן היה זה שקלע 29 נק'. 22, 8 ריב', ובעיקר - 11 אסיסטים, לא נתנו לשחקנים של ריילי שום מקום לספק - סטארקס התאמלל עם 8 נק', שישה איבודים, והרבה עצבים ומריבות עם השופטים. ג'ורדן שוב הרגיש בשליטה, אחרי 83:103 ענק.
ה-29 במאי ייזכר כאחד התאריכים הגדולים בתולדות הפלייאוף - מייקל, בתצוגה מושלמת, קלע 54 (!) מתוך ה-105 של הבולס, אל מול ה-95 של הניקס. כל דבר שהוא ניסה הצליח - 18 מ-30 מהשדה, 6 מ-9 מהשלוש. סטארקס מול הפנים? אז מה? ריברס מנסה להפריע? מייקל התעלם. בלקמן נצמד? שטויות. מייסון עבר בחסימה? לא בעיה. מייקל קלע מתי שרק בא לו, ומאיזו זווית שרצה - 2:2, חוזרים לניו יורק.
מי זוכר את צ'ארלס "ליי-אפ" סמית'?
במחצית של משחק מספר 5 עוד הובילו יואינג ושות' בנקודה, אבל אחרי ההפסקה מייקל השתלט על העניינים כאילו מדובר היה במגרשו הביתי. 29 נק', 10 ריב' ו-14 אס', בדרך לטריפל דאבל ענק. אך המהלך העיקרי במשחק היה שוב מסירה של מייקל, הפעם לארמסטרונג, שהפך פיגור שתיים ליתרון נקודה. לצ'ארלס סמית' היתה ההזדמנות לנצח את המשחק, ואולי את העונה, אך ארבע החטאות מתחת לסל בעשר השניות האחרונות העניקו לו את הכינוי "ליי-אפ סמית'" – 2:3 לשיקאגו, הביתיות שוב בידיים של אלוהי הכדורסל.
לכולם כבר היה ברור שפה הסיפור נגמר, משחק מספר 6 היה כמעט לפרוטוקול בלבד, אך מייקל, כמו מייקל, לא עצר - 25 נק' ו-9 אס', הבהירו לג'ון סטארקס שיש לו עוד דרך ארוכה כדי להתקרב לגרביים של המלך. שיקאגו ניצחה את הסדרה 2:4, ובגמר הליגה גברה בתוצאה דומה על צ'ארלס בארקלי, קווין ג'ונסון ופיניקס סאנס.
החיים הטובים שאחרי הפרישה. רוצים ליהנות? חפשו ג'ורדן ביו-טיוב (AP)
בהזדמנות חגיגית זו הייתי רוצה להודות לך, מייקל. היה זה כבוד גדול לא לקחת אליפות בגללך.
להפסיד את התואר בגלל שהכוכב שלך קולע 2 מ-18 בגמר (ראה ערך ג'ון סטארקס במשחק מספר 7 של גמר 1994 מול יוסטון) זה מאוד לא נעים. אבל להפסיד אליפות כי בדרך עמד אלוהים, שקולע מכל מקום ובגללו שקלו לבטל את התקרה בגארדן?
כבוד גדול נפל בחלקי, שזכיתי ליהנות מהגדול מכולם. וכל מי שחושב שקובי בראיינט או לברון ג'יימס מתקרבים למייקל, שייכנס ליו-טיוב, יכתוב MICHAEL JORDAN, ויישען אחורה על הכיסא. תודה לך, מייקל, היה תענוג.
לפנייה לכתב/ת 
