שתף קטע נבחר

פגיעה אנושה בשארית התקווה

לא רק במשפחתו של ד"ר אבו אל-עייש פגע הפגז הצה"לי, אלא גם בכל אלה שראו בו סמל לאנושיות

פגשתי את ד''ר עז א-דין אבו אל-עייש בסן פרנסיסקו. הוא עבד באותה תקופה כרופא גניקולוג במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע. כאשר דיבר בפני קבוצה של אנשים בביתי, לכולם עמדו דמעות התרגשות בעיניים. הוא סיפר על ילדותו במחנה הפליטים ג'באליה, כיצד התפרנס מנשיאת סלים של ישראלים שבאו לשוק במקום ללמוד בבית ספר, כיצד נהרס ביתו כשהורחבו הסימטאות והוא חסך כסף לבית חדש, וכיצד הצליח למרות הכל להשיג מילגה ללימודי רפואה בקהיר ולאחר מכן להתמחות באנגליה. הוא דיבר על התקווה, על המחוייבות שלו לשלום ודו-קיום, ועל החלום להקים מרפאה על גבול עזה לפלסטינים וישראלים משני עברי הגבול. היו לו חיוך רחב, אופטימיות וחום אנושי כובש.

 

מאז, חזרנו לארץ והמשכנו לשמור על קשר. כשפרצה האינתיפאדה השנייה הוא המשיך לטפל בישראלים בסורוקה, דאג למשפחתו בג'באליה וחזר לביתו רק בסופי שבוע, עד שהמעבר הפך בלתי אפשרי. בימים הקשים ביותר, כאשר ג'באליה הייתה מופגזת, התקשרתי אליו והוא היה זה שעודד. תמיד היה אופטימי, משוכנע שבסוף אנשים יבינו שבכוח ואלימות אי אפשר להגיע לשלום.

 

מאז תחילת המבצע דיברתי איתו כמעט כל יום. כבר בתחילה נפסקו החשמל, מים זורמים וגז, החלונות והדלת נפרצו בהפצצה של בית שכן. בכל פעם שלא ענה קיוויתי שרק הסוללה נגמרה - הוא הצליח להטעין את הטלפון הנייד מסוללות רדיו. הוא גונן על שמונת ילדיו. ביקש שאתן את מספר הטלפון לכל מי שיוכל לנסות לשכנע שזו לא הדרך, שההרג והחורבן רק יזרעו עוד שנאה ונקמה, יחזקו את הקיצונים וירחיקו כל סיכוי לפיתרון. הוא עדיין האמין באנשים. כאשר הצבא נכנס יבשתית, חשב שיהיה יותר בטוח להישאר בבית והאמין שהצבא לא יפגע בו. ביום חמישי בלילה דיבר מביתו החשוך באמצעות חבר אל קבוצה של 130 חברי הקהילה היהודית בפיטסבורג והעביר מסר של שלום.

 

מיום שישי אחר הצהריים, עז א-דין כבר אינו מחייך. שלוש מבנותיו, ביסאן בת ה-20, מיאר בת ה-15 ואיה בת ה-14 נהרגו מפגיעה ישירה בחדרן. אחייניתן, נור בת ה-17 נהרגה אף היא. עוד בת, שאדה (17) ואחיינית נוספת, ראידה (12) פצועות בינוני וקשה. ושני אחיו של עז א-דין, שיהב ונאסר, נפצעו גם הם. אלו הבנות שאותן חינך לכבד כל אדם ולפעול למען דו-קיום ושלום. אך לא רק במשפחתו פגע הפגז. הוא פגע גם פגיעה אנושה בשארית התקווה. בכל אלה שראו בו ובמשפחתו סמל למשהו אחר. לאנושיות ורצון לשלום שמתעלים מעל המציאות הקשה.

 

שלא יגידו לנו שעשו הכל כדי לחזק את הרגיעה ולהמנע מהמלחמה. שלא הייתה ברירה אלא להרוג מעל 1,200 איש, יותר ממחציתם אזרחים, לפצוע אלפים, לזרוע הרס וחורבן ולהותיר מיליון וחצי איש מורעבים, מבועתים וללא הגנה מול כלי הנשק המתוחכמים של צה''ל.

 

שלא יגידו לנו שזה נועד להגן על תושבי שדרות. שאפשר להשיג ביטחון ושלום על ידי חורבן של עם אחר. שלא יגידו ש"בעל הבית השתגע" היא אסטרטגיה מוסרית ויעילה לפתרון. משהו קרה במלחמה הזו. איבדנו את שארית הקווים האדומים, העכבות. הכל מותר ומוצדק בשם צריבת התודעה ושיקום ההרתעה. איבדנו את הבושה.

 

ישראל חושבת רק במונחים של כח ולכן ממשיכה לחיות על חרבה. היא פוחדת להביט בראי, פוחדת מחשבון נפש, פוחדת ממשא ומתן עם האויב, ומעל הכל, פוחדת משלום, הרבה יותר משהיא פוחדת ממלחמה.

 

עז א-דין ביקש שבנותיו יהיו הקורבן האחרון משני העמים - "קורבן של שלום". האם נשכיל ללמוד מהאיש המדהים הזה שעדיין יש לו העוז לבטא מילה שנעלמה מהלקסיקון - שלום? כדי שמשאלתו תתמלא אין די שנכאב את כאבו האישי, וגם לא את כאב אלפי המשפחות האחרות שנפגעו. יש לקום ולומר - די! האם יהיה לנו האומץ? האם נשכיל סוף סוף לסרב לקריאת תופי המלחמה הבאה?

 

ד''ר דודי צפתי, האוניברסיטה העברית

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יורם אשהיים
דודי צפתי
צילום: יורם אשהיים
אבו אל-עייש
צילום: רויטרס
מומלצים