איפה הגבר שמוכן לחכות לאשה חיים שלמים?

"51 שנים, תשעה חודשים, וארבעה ימים זה הזמן שחיכיתי לך ולא חדלתי לאהוב אותך", כך אמר פלורנטינו אריסה לפרמינה דאסה אהובתו בספרו של גבריאל גרסיה מרקס "אהבה בימי כולירה". היום צפיתי בעיבוד הקולנועי לספר, וכל מה שחשבתי בסיומו היה - האם יש גברים שמוכנים לחכות לאשה של חייהם חיים שלמים? פלורטינו חיכה שבעלה של פרמינה ימות, ואת המשפט הזה אמר לה מיד לאחר ההלוויה. 

בתום הסרט, כשאני במצב רוח רומנטי, נכנסתי לערוץ יחסים בצעדים קלילים ומרחפים לראות אולי מישהו חיבר טור על כך שמצא את אהבת חייו, אולי סוף סוף אוכל לקרוא טור אופטימי. אבל הטור הראשון שנקלעתי אליו היה של טלי נץ "אמרתי לך שאני רוצה לקחת את זה לאט". המשכתי לקרוא את הטור והזדעזעתי מכל ציטוט שיצא מפיו של הבחור: פוחד מביקורת, פוחד לאכזב, רוצה ללכת לאט, לא מוכן להבטיח. סיימתי לקרוא וכאב לי הלב על טלי שמתגעגעת לגבר שוויתר עליה. כל מה שיכולתי לחשוב הוא מה לעזאזל קורה לגברי ישראל בשנת 2009? איזה ויטמין היה חסר במטרנה שאכלו כתינוקות שגרם לחלקם להיות נמושות?

רק לא להתמודד עם הקשר שנרקם

גם אני פוגשת גברים שהבחור שעליו כתבה טלי הוא האב-טיפוס שלהם. אני רואה זנים ותתי זנים של גברים פחדנים ועלובי נפש שנראים כמו גברים, חיצונית לפחות, יש להם את הציוד הנדרש מבחינה אנטומית, הם יודעים להתחיל עם בחורה, להכניס אותה למיטה, אבל כשזה מגיע לאינטימיות לשיחה, לקשר של ממש הם בורחים כמו עכברושים לחורים שלהם, לחבר'ה, לאמא שלהם, לפאב השכונתי - רק לא להתמודד עם הקשר שנרקם. כי זה זה גדול עליהם, מפחיד ומאיים.

ומה שכואב יותר מכל הוא כאב הלב של טלי ושל רבות כמותה שבכל זאת מתאהבות בגברים האלה. נשים שמאמינות בכל לבם שהגברים ישתנו, יתעשתו ויבקשו עזרה. אבל לא, הם לא מבקשים. בשלב זה או אחר - הם מוותרים. על אף שהם מעידים שהם רוצים קשר, אין להם את מה שדרוש כדי להיות בו. הפחד משתלט עליהם. ואז הם נפרדים ממך עוברים לבחורה אחרת וחוזר חלילה. את לא הראשונה, טלי, ולא האחרונה. יש עשרות גברים שהמילה אינטימיות מעבירה צמרמורת בגופם. רוצים אבל פוחדים. אבל מה שבעיקר מקומם הוא שהם לא מבקשים עזרה.

גברים שאם יילכו לאיבוד יעדיפו למות מאשר לשאול מישהו

הגברים האלה שתועים ומתלבטים הם אותם קולות צפים, אותם גברים שאם יילכו לאיבוד יעדיפו למות מאשר לשאול מקומי היכן הם נמצאים. אלה גברים אבודים, שאינם מעזים להרים את היד לצעוק לעזרה גם אם הליקופטר יבוא ויציל אותם.

איך זה שיש פה דור שיש בו גברים נטולי עמוד שידרה (הם בדיוק אותם גברים שינבלו את פיהם בטוקבקים ארסיים נגדי בעוד רגע, מפני שכואב כשנוגעים בפצע הזה). גברים ששוברים את הלב לנשים רגישות, מפני שאינם יכולים להתמודד עם קשר זוגי. גברים שנראים מבטיחים אבל לא רק שאינם מקימים אלא אף מאכזבים, מכאיבים. אלה גברים שטוענים בכל אתר אפשרי שהם מחפשים קשר רציני - אבל איך שהוא מגיע הם ממהרים לברוח ממנו.

כמובן, יש גם נשים הפוחדות מקשר, פוחדות מביקורת, פוחדות לאכזב. אבל יש נשים אמיצות שאינן מוותרות, נשים שיודעות שבבוא משבר אפשר לפתור אותו יחד. נשים כמו טלי.

ואני רוצה לומר לך, טלי, שזה לא את - זה הוא. את אשה אמיצה, שהיתה מוכנה לשים את הלב שלה קדימה כדי לנסות ולבדוק אולי הקשר יצליח. אני מאחלת לך שתמצאי את הגבר שראוי לך, גבר שאינו חושש מאינטימיות, שמתגבר על הפחד, שאומר "בואי נעבוד על זה יחד, תעזרי לי".

אני מצדיעה לך על שהיה לך האומץ להתאהב

טלי, את לא אשמה. בסך הכל ביקשת להיות נאהבת, ואני מצדיעה לך על שהיה לך האומץ להתאהב.

יום אחד תכירי גבר שיחבק אותך מבלי לפחד להישאר אחרי החיבוק, גבר שלא יאמר לך משפט כמו "אני לא מסוגל להסביר לך" וייעלם. הוא יתאמץ להסביר את תחושותיו, כי הוא יבין שתקשורת חשובה. גבר שיאמר לך "אני לא מוותר עלייך, אהיה לצידך ונמצא יחד פתרון". זו דרכו של גבר אמיץ.

יום אחד, טלי, כשכל זה יהיה מאחורייך, תכירי גבר שלא יפחד לאהוב אותך.

נרשמתם כבר לניוזלטר של יחסים?

אם טרם - הקליקו כאן