מתי הפסקנו לחכות למשיח?

כשקראתי את דברי הרב אמנון בזק ב-ynet יהדות , אבל גם הרבה קודם לכן, תהיתי לעצמי מתי הפכה המילה "גאולה" למילה גסה בקרב הציבור שלנו - הדתיים. ממילה המקבצת בתוכה את כל מאווייו, כיסופיו וחלומותיו של העם היהודי כבר אלפים בשנים, היא הפכה לפתע לדבר "פסאודו-מיסטי", "ניו אייג'י", מנוגד לשכל הישר, השמור להוזים ולהזויים בלבד.

אך מה חטא עשו כל אותם אלו שמקווים בכל ליבם שבניסן השנה אכן נזכה להיגאל, ממש כפי שכתוב במקורותינו? שמבקשים בכל הכוח בתפילתם שנזכה עוד בליל הסדר הקרוב לשורר את ההגדה בירושלים הבנויה? שחולמים שהשבוע, בברכת החמה בערב פסח, שנערכת ביום רביעי, ממש כמו בבריאת העולם (וזה ממש לא משנה כמה פעמים היא התרחשה כך קודם לכן, פעמיים או 20 פעם), כשנרים עיניים לשמיים, נזכה לאור האמיתי של העולם? ל"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", לאותו יום ה' הגדול והנורא?

מרוב כל הפילוסופיות שלנו והלימוד האובר-שכלתני והציניות שפשתה בנו "כאש בשדה קוצים",

שכחנו ש"משיח" זה לא רק שיר שהפך להיט או כת של איזה פלג חב"דניקי או של חוזרים בתשובה באורות גבוהים, אלא זה באמת מישהו שאנחנו מחכים לבואו, יום יום. רק שיבוא.

כנראה שהתרגלנו לגלות, התרגלנו להיות במצרים, התרגלנו שבית המקדש הוא בסך הכל תמונה, ואנחנו מסתפקים בכותל המערבי, כאילו לא אמור להיות שום דבר נוסף מאחוריו, הרבה יותר קדוש ונצחי. אנחנו כלואים בכלובים של זהב, חושבים שנחיה כך לנצח. בית, משפחה, קריירה, תואר ראשון ושני ושלישי ואולי גם חופשה בקריביים בקיץ. שכחנו שאנחנו עדיין במסדרון, שעוד לא הגענו לדבר האמיתי, שאנחנו נמצאים רק ב"פרומו" של החיים. ה"עם החופשי בארצנו" מעולם לא היה משועבד כל כך.

המצב הזה קצת מזכיר לי את גלות בבל, לאחר חורבן בית ראשון. 70 שנה בסך הכל חלפו מאז חורבן הבית. היו אז ביניהם עוד כאלה שזכו לראות את בית המקדש בתפארתו. אבל כשהתבשרנו כי הגיע הזמן לחזור לארצנו ולבנות את בית תפארתנו בשנית, הפקפוק והגלותיות חגגו. לא יותר מ-12% מאיתנו האמינו ועלו לארץ. הם היו אותם אלו שלא התייאשו והמשיכו להתפלל לשוב ה' ציון. אלו שקיוו - והתאכזבו וקיוו - ושוב התאכזבו, אבל בסוף זה קרה להם. אך רובנו בחרנו להישאר בגלות. הייאוש נעשה נוח.

כך גם היה ביציאת מצרים – חמישית בלבד האמינו לבשורת הגאולה של משה. השאר פקפקו, ונשארו שם. כולי תקווה שבגאולה הקרובה המצב שלנו יהיה הרבה יותר טוב.

לא מזמן שמעתי בשם

רב גדול שבדורנו שאומר ש"המשיח ישאיר את הדתיים לסוף. רק בסוף, אחרי כולם – הוא יחזיר אותם בתשובה". כששאלו אותו מדוע, הוא השיב כי "הדתיים יעשו הכי הרבה בעיות למשיח. מכולם, הם יהיו אלו שלא יאמינו לו, שיפקפקו".

אולי מרוב שאנחנו לומדים מגיל אפס את ההגות התורנית העשירה שזכינו להכיר, התרגלנו לחשוב שמקומה בארון הספרים או בפאנלים אינטלקטואליים בלבד. אנחנו מתפלפלים כבר עשרות בשנים איך בדיוק תבוא הגאולה והאם בית המקדש ירד בנוי באש או שאנו נבנה אותו במו ידינו, ושכחנו שזה אמור לקרות באמת.

לטעמי, יותר משצריכה להדאיג את הרבנים והמחנכים "נטייתם של ההמונים להאמין בבשורת הגאולה הקרובה ביום ברכת החמה", צריכה להטריד את מנוחתם ומנוחתנו העובדה ששכחנו כבר שאנחנו מחכים למשהו. מחכים לגאולה. והיא חלום שאמור להתגשם, לא סתם חלום באספמיא. הרי השאלה הראשונה ששואלים אדם אחרי 120 שנותיו היא: "האם ציפית לגאולה?". אז מוטב שניכשל ב"אמונת חינם", היינו, שנאמין - ונתאכזב, מאשר שניכשל בספק. בפקפוק. בחוסר מוכנות להיגאל.

בערב פסח הקרוב, אם ה' יזכה אותי, אני מתכוונת לקום בנץ, ולהגיע לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו שייבנה וייכונן במהרה בימינו. וברוב עם – לחכות להדרת מלך. להרים עיניים לשמיים, ובגאון, לחכות לסוף הסרט.

ובמילים פשוטות: לחכות לגאולה השלימה. הגיע הזמן, לא?

• עדי דוד היא עורכת השבועון "מעייני הישועה".