המרחק בין הרצח לכבוד

בשעה שהאב שרצח את בתו נסע יחד עם הגופה מבית ג'אן לכרמיאל, שרבטתי במחברת השירים שלי, אלפי קילומטר משם, התחלה של שיר: "הקורבן הוא תמיד/ הקורבן/ של הקורבן". לא ידעתי אז על המקרה, אבל לבי כנראה היה בבית ג'אן.

הילדה מבית ג'אן היא הקורבן של אביה, אבל אבא שלה הוא קורבן של חברה מסורתית שחינכה אותו שרצח יכול להביא כבוד. והרי אין שתי מילים שיכולות להיות רחוקות זו מזו כמו רצח וכבוד. זה כמו המרחק בין קסם הדרך המתפתלת מבית ג'אן לכרמיאל, לזוועה שבנסיעת אב עם בתו הירויה.

בכל כפרי המיעוטים בארץ כיום, יחסים בין גברים לנשים מחוץ לנישואין הם כבר עניין שבשגרה. לכן מקרי רצח אלה הפכו חריגים, אך עדיין אין בכך נחמה. כי החברה המסורתית ממשיכה לקבל את הקשר בין הכבוד ליחסי מין ואת הרעיון שאת מחיר הפרת הכבוד תשלם רק האשה.

נשים וגברים כאחד בוגדים בבני זוגם בכל הכפרים. חלקם עושים זאת בסיטונאות ורבים מהם ידועים לכל. הבעיה היא שבמקום לשנות את המוסכמות בנושאים אלה, נוצרו מנהגים שונים לשתי קבוצות אוכלוסייה. מחד, כאלה שיכולים להרשות לעצמם כי מעמדם הכלכלי או כוחם החברתי והפוליטי מגן עליהם מביקורת. מאידך, אחרים שאין להם דבר מכל אלה, ושוכנעו על ידי כלל החברה המסורתית שלמרות שרבים מקיימים יחסים מחוץ לנישואים, הם לא יכולים להרשות זאת לעצמם כי אין להם מקורות עוצמה אחרים. כך "כבוד האשה" הפך למבצרם האחרון של העניים ופשוטי העם.

יש בקרבנו עשירים ונכבדים ששמם הולך לפניהם כרודפי שמלות מחוץ לכפרם ובתוכו, אך אף אחד לא מעז לבקר את מעשיהם בפומבי. לעומתם, האיש הפשוט חשוף. הוא ישמע ברחוב הערות על אחותו או על בתו שכביכול לכלכו את כבוד המשפחה. העשירים והמכובדים יכולים אפילו ל"תקן" את כבודן של תלמידות ורווקות צעירות על ידי ניתוחים לאיחוי קרום הבתולין. הם יכולים לשדך את בנותיהם בזכות מעמדם גם אם ניהלו יחסים גלויים בטרם חתונה. כל זה נעשה בשקט ובצנעה והחברה ממשיכה להעמיד פנים.

אולם, הבעיה שלנו בישראל היא הרבה יותר גדולה מלתחום אותה ברצח נשים על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה. בישראל 2009 יותר נשים נרצחות בחברה בכלל מאשר בחברה הערבית תחת כותרת זו. זה נחמת טפשים להמשיך ולתייג מקרי רצח של נשים תחת שמות מסתוריים: הערבים רוצחים על רקע כבוד המשפחה, האתיופים רוצחים בשל קשיי העלייה, הרוסים רוצחים בשל אלימות במשפחה. זה מוכר עיתונים אך חוטא לאמת.

רצח הוא רצח הוא רצח, וצריך להיפרד מכל הכותרות שיש בהן פרשנות תרבותית של רצח, ולכן קבלה מסויימת שלו. רצח נשים צריך לקבל ייחוד בחוק הפלילי. ואם על רצח "רגיל" שנעשה בכוונה תחילה גוזרים מאסר עולם, לרוצחי נשים צריך לפסוק מאסר עולם ללא אפשרות לקיצורו או חנינה.

אבל ענישה חמורה לא מספיקה. יש לגייס את מערכת האכיפה כולה לטיפול יותר רציני באלימות נגד נשים. מערכת החינוך צריכה להתגייס לעניין ולקיים מערכי שיעור בקבוצות האתניות והדתיות השונות, בהם יסבירו את מה שלרובנו מובן מאליו.

בחברה המסורתית ישנה גם חשיבות להרים את הקול ולדבר פומבית על נושאים כמו יחסים מחוץ לנישואים. הסתרת האמת בעניין זה עולה לנו בעוד קורבנות. חשוב שכל גבר, צעיר כמבוגר, ידע כמה רווחת תופעה זו. חשוב גם שידע לעשות את החשבון הפשוט - אם כל כך הרבה גברים נשואים מקיימים מערכות יחסים מחוץ להם, וכל כך הרבה גברים צעירים מתגאים בכיבוש נשים נשואות ורווקות, כנראה ישנן מספיק נשים שעושות זאת. אל להם להיות מופתעים כשמתברר כי מדובר באחותם או בבתם.

שום דבר בדת שלי או בחינוך שלי לא מאפשר לי אפילו לדמיין כיצד אב או אח רוצח את היקר לו מכל, עבור אותו כבוד צבוע ומזוייף. היום יותר חשוב לי לחזור לאחד הערכים הבולטים של החברה שלי, והוא אומץ. זה לא ערך שצריך להיות שמור לקרבות ולמלחמות במדים. הגיע הזמן שננהג באומץ, ונשים קץ לתופעה זוועתית זו של רצח נשים. כי שתיקתנו מהולה בדם.

רדא מנצור, קונסול ישראל באטלנטה