הדבר היציב בחיי מהולדתי עד היום - רעב לאהבה
כשאנחנו מבינים שאמא איננה רק שלנו – מתחיל המסע העיקרי של חיינו. זה הרגע בו אנחנו מגורשים מגן עדן ומתחילים להבין שהחיים הם לא לונה פארק. אנחנו מתחילים לחפש אהבה גדולה חדשה. אהבה צריכה להזכיר טיפה את אמא, אבל לא יותר מדי
איך הזמן רץ כשנהנים. זה סוד גלוי שבשלב מסוים מצטרפת לשמחת יום ההולדת נימה טראגית-משהו. אנחנו יצורים טראגיים, תשאלו את האלים.
זה ממש עניין מוזר, הגדילה הבלתי פוסקת הזו. נראה לי שאני גם ממשיך לגבוה. בכל מקרה, יום הולדת הוא זמן טוב להעלות זכרונות מהקשר הראשון של חיי. לקשר הראשון המשמעותי של חיינו יש נטייה להשפיע על זהותנו ועל דמות כל הקשרים הבאים אחריו. הבעיה העיקרית שלנו היא שאנחנו משכיחים מליבנו אירועים בסדרי גודל כאלו. אי שם במעמקי הלב חבוי סודנו.
יום הולדתי המקורי היה יום די דרמטי בחיי. אני חושב שהייתי די תינוקי באותה תקופה. דבר אחד היה לי ברור מהרגע הראשון: אני רעב! זה בערך הדבר היחיד שברור לי עד היום.
אז... איפה, איפה, איפה, איפה, איפה העוגה?
באופן די מפתיע ומסתורי, בדיוק כשהבנתי שאני רעב הופיעה אשה יפה. מצחה היה "עטור זהב שחור" והיא השביעה את רעבוני. זו היתה אהבה ממבט ראשון. הייתי מסטול מאהבה, ולכן נרדמתי מיד. כשפקחתי את עיניי ראיתי שהיא עוד שם. בעיניה החומות והבורקות השתקפה דמותי. חייכתי אליה והיא חייכה אלי.
לא הבנתי מה היא מוצאת בי ולמה היא כל כך אוהבת אותי, אבל מהר מאוד שכנעתי את עצמי שהסיבה לאהבתה אלי נעוצה בכשרוני הרב. יותר מאוחר הבנתי שלאשה היקרה קוראים אמא. איזה שם מקסים.
התחלתי להבין שהשניים נפגשים לעיתים ללא ידיעתי
חיינו לנו, רק שנינו, בגן עדן מקסים שלא חסר בו כלום. עם הזמן שמתי לב שמידי פעם מגיע איזה בחור ג'ינג'י תכול עיניים לבקר אותי. חשדתי בו מיד. מה שהוסיף לחשדי היה העניין שגילה באהובתי. התחלתי להבין שהשניים נפגשים לעיתים ללא ידיעתי. יכול להיות שיש חיים בלעדיי? זה היה ההלם הראשון של חיי. לא תתקשו לנחש איך חשתי כשהבנתי ששחורת השיער נשואה לג'ינג'י תכול העיניים.
מכיוון שהייתי תינוק מוסרי ובלתי מתפשר, הצבתי מיד אולטימטום: תעזבי את הג'ינג'י, או שאני מתחיל לבכות. אחרי כמה דקות של בכי רם אמי הגישה לי דייסה ושכחתי מכל העניין. התחלתי לקבל את העובדה שגן עדן כולל גם קיבוצניק ג'ינג'י. האמת שהוא היה די חביב. אמרתי לעצמי שאם אימי מוכנה להכין גם לו דייסה, אז מי אני שאבכה.
החלטתי להתקרב לג'ינג'י. אולי אלמד ממנו משהו
דייסה או לא, מדובר בשברון לב. יכול להיות שהיא העדיפה אותו כי הייתי יותר מדי תלותי. בכל מקרה אני והשחרחורת החלטנו להישאר ידידים. החלטתי להתקרב לג'ינג'י. אולי אלמד ממנו משהו.
כשאנחנו מבינים שאמא איננה רק שלנו – אז מתחיל המסע העיקרי של חיינו. זה הרגע בו אנחנו מגורשים מגן עדן ומתחילים להבין שהחיים הם לא לונה פארק. אנחנו מתחילים לחפש אהבה גדולה חדשה. אהבה צריכה להזכיר טיפה את אמא, אבל חלילה שתזכיר יותר מדי. מה אנחנו אדיפוס? אל תסחפו. פרויד עם השטויות שלו. עוד מסומם.
פעם ראיתי ילדה נבונה מתהלכת בשבילי ביתנו. היא היתה סימפטית ולבבית. קיבלתי את הרושם שהשחרחורת והג'ינג'י מאוד מחבבים אותה. הסתבר לי שהיא מוצלחת להפליא. כביטוי של הערכה לפועלה נשכתי אותה, והיא התחילה לבכות ולצעוק: "אמא... יובל נשך אותי!" מי זה יובל למען השם? יכול להיות שיש כאן עוד מישהו. כמה אתם כאן ומה התרחש פה לפני שהגעתי? בכיינית. מה הם מוצאים בה?
עם הזמן למדתי לחיות גם איתה.
במסגרת החיפושים שלי אחרי אהבה חדשה החלטתי להירשם לאקדמיה. סיפרו לי שבכיתה א' 3 יש בחורות איכותיות שסיימו עם שלב המשחקים ובשלות לקשר רציני. בשלב הזה התגלעו חילוקי דעות חריפים ביני לבין השחרחורת. אני רציתי למצוא אהבה חדשה, והיא חשבה שאני אמור ללמוד. מה זה השטויות האלה? את הג'ינג'י קיבלתי. עם אחות מוצלחת עוד אני יכול לחיות, אבל לימודים? עד כאן. אני לא לומד. מה תעשו לי?
צווחות רמות החלו להישמע מהחדר הסמוך. "תכיר יובלי, זה אחיך". מה אחיך? מי ביקש אח? כמה ילדותיים הורים יכולים להיות? אני הבוגר היחיד פה? כבשתי את כעסי על הקטנצ'יק החדש שהתאהב בשחרחורת ובעטתי בסוסיתא תמימה שנסעה במורד הרחוב. השחרחורת והג'ינג'י הרבו לבקר אותי בבית החולים. זה ניחם אותי, כי הבנתי שהם אוהבים אותי למרות שאני לא מוכן ללמוד, ואף על פי שהילדה המוצלחת והקטנצ'יק החדש הרבה יותר קונפורמיים ממני.
ילדה מתוקה ציירה לי לב על הגבס
חזרתי לשכונה כשגבס לרגלי, עובדה שעשתה רושם רב על בנות המין השני. ילדה מתוקה ציירה לי לב על הגבס והייתי מאוהב שוב. בדיוק כשעמדתי לארוז את רובה המים שלי ולעבור לגור איתה, אמא שלה קראה לה לארוחת ערב, והבנתי שגם היא לא כל כך פנויה לקשר כרגע.
מאז היו עוד מספר פעמים בהן חשבתי שמצאתי את אהבתי האמיתית. הרבה פעמים התאכזבתי. פעמיים נשבר לי הלב, ועוד כמה פעמים כשאכלתי דייסה. הדבר היחידי היציב בחיי מאז יום הולדתי ועד היום הוא הרעב.
התבגרותנו מחדדת את המודעות לחדרי הלב שלנו. אני יודע היום יותר טוב מאתמול מה אמור להיות בה, באהבתי. זה לא הופך את החיים לקלים. להפך.
לא משנה כמה אנחנו מתבגרים, אנחנו עדיין תינוקות שמושפעים יותר משנוכל לתאר מאהבתנו הראשונה, מתחרויות חסרות סיכוי מול קיבוצניקים ג'ינג'ים ואחים מוצלחים. מין דייסה משפחתית שממשיכה להזין ולעצב אותנו מיום הולדת אחד לבא אחריו.
יש לי יום הולדת. את אהבתי עדיין לא מצאתי, ואני עדיין רעב. אז הנה, הנה, הנה, הנה, הנה העוגה.
לפנייה לכתב/ת 
