ראלי צ'ופר

היום הזה התחיל במרדף אחרי הזמן: את הדרך לשדה התעופה בהרצליה נאלצתי לעשות במהירות טיפה יותר גבוהה מהממוצע שלי, אם להגדיר אותה בעדינות. הכלי היה קאווסאקי ZX6 מזדקן שהחיים הותירו ערום מכל פלסטיקה אווירודינמית, וככזה הוא סיפק לי חוויה שמזמן לא חוויתי: קסדה חשופה נוגחת ברוח במהירויות מפלילות, מנוע מיילל ואופנוע שמפלח כמו סכין את התנועה המידלדלת של בוקר מאוחר. אחרי שלוש שנים על האופנוע הפרטי שנע בעצלתיים, הספקתי לשכוח איך זה להתנהל בענייני היומיום על טיל מפשעה כמו ה־ZX6. כמעט נמחקה לי מהתודעה הקלות שבה מכונה כזאת נעה בתוך תחבורת יום חול כאילו היא הדג היחיד בנהר. זה עולם אחר, חי ובועט יותר. אתה מתנהל בו על מישור אחר של עירנות, דריכות וקצב עיבוד נתונים.

האקסטרות המטורפות של אפשרויות התמרון והכוח המתפרץ עזרו לי לכסות את המרחק הנדרש בזמן לא הגיוני בעליל, ונעצתי את הגלגל הקדמי על הקו מול מחסום הכניסה לשדה התעופה בדיוק בזמן. תוך כדי ההמתנה לאישור הכניסה חשבתי על זה שחייבים להעריץ את היכולת של המכונה הזולה והמתיישנת הזאת לכווץ זמן ומרחב בהינף מצערת. אבל בדיעבד אני יכול לומר שזה עוד כלום לעומת כיווץ הזמן־חלל, והגמישות והעבירות והמסוגלות, של המכונה שהייתי עתיד לחוות כמה רגעים אחר כך.

זמן אוויר

מי שהזמין אותי לשדה התעופה הוא אורי פרץ מ"עדן תעופה", שמפעיל צי של חמישה מסוקים. כולם מתוצרת רובינסון האמריקאית, ובכולם ארבעה מושבים, למעט גמד דו־מושבי אחד קטן ופתוח שעוד נגיע אליו. בתכלס זה אומר שאם עלה אצלכם צורך שהמענה אליו הוא מסוק - הטסת נוסעים, צילום, איתור וגילוי, שיעורי טיסה - אז אורי יספק לכם אחד כזה. כולל טייס, אולי לא מיותר לציין.

הפעם האחרונה שהייתי בשדה הזה בהרצליה, שתקוע כמו עצם בגרון של כל השכנים מסביב, היתה במהלך הכשרת הטיסה של חבר - איש חולם שהקפיד לתלות את עצמו על כל דבר שעף, החל מהסמרטוט שנקרא מצנח רחיפה ועד הגשמת החלום של רישיון תעופה אזרחי על מטוס קל. ומה שאני זוכר מהטיסה הראשונה איתו (כלומר, מעבר לחוויה הייחודית של טיסה חופשית עם חבר) הוא שהטיסה לא היתה חופשית כלל ועיקר. הבאסה היתה חוקי התעופה שהיינו כפופים להם; כדי לא להלאות אתכם, פשוט דמיינו את השמיים המצומצמים של ישראל בתור ערמה של קופסאות נעליים שנקראות "אזורים". עכשיו דמיינו שאתם יכולים לטוס חופשי רק בתוך קופסת הנעליים שהוקצתה לכם. רוצים לעבור מעל הקופסה, או מתחת, או לחצות כמה קופסאות בדרך לאנשהו? יאללה, תתחילו לברבר בקשר ולבקש אישורים. זאת לא טיסה: זה כיסאות מוזיקליים.

טוב, אתם בטח מבינים כבר לאן אני חותר: לזה שהמסוקים של "עדן" סיפקו לי חוויה מתקנת של תעופה אזרחית בישראל. למען האמת, לא יהיה מוגזם לומר שנותרתי פעור פה לנוכח חופש הפעולה היחסי שיש לכלים הייחודיים האלה - חופש שמאפשר לטייסים לנהל בבוקר שיחת "לאן טסים היום" משל היו שני כתבים משועממים של מגזין גברים שמנסים להחליט מה לעשות עם מכונית מבחן. מתאים לי בפיתה.

אחרי לא יותר מעשר דקות של דיבורים ושיחות טלפון החלטנו שמתרוממים צפונה לעשות טיול. אל הסיבוב ההזוי הזה, שלא אשכח בקרוב וספק אם בכלל, יצאנו עם שני מסוקים: האחד היה רובינסון R44 ארבעה מושבי, והשני R22. אני התחלתי ב־44; מסוק שחור, ארבע דלתות קלות, מנוע בוקסר שישה צילינדרים ומהירות סופית קרובה ל־200 קמ"ש. ה־ZX6 מהבוקר יותר מהיר ממנו, אבל רגע עם זה: קודם צריך להבין שאם מעולם לא טסתם במסוק, זה פשוט קטע מהשנייה הראשונה. אין ריצה על המסלול ואין אדמה שרצה אחורה ואחר כך למטה. זאת פשוט התרוממות חיננית שבה הקרקע הקשה שאתה מכיר ואוהב זולגת מתחתיך בלי שתרגיש, ומאותו רגע בועת הזכוכית שאתה יושב בתוכה חופשייה לחלוטין לעשות הכל. לנוע על כל הצירים בנפרד וביחד. כמו זבוב, רק שזבוב לא יכול לעוף באופן יזום לאחור.

אני אנווט

ציר הטיסה שלנו משך צפונה ומזרחה, בגובה של 30־50 מטר מעל מישור החוף לכיוון חוצה ישראל. מעל צומת עירון חתכנו ימינה אל הגבעות שמצפון לכביש ואדי ערה, ושם קיבלתי הדגמה ראשונה לקסם שיש בטיסת מסוק.

ה־R22 הקטן שלפנינו טס על קו הרכס הצפוני וגילח צמרות עצים, ואילו אנחנו ב־44 המהיר יותר צללנו אל תוך הוואדי הרדוד ועקבנו באדיקות אחרי פיתולי נחל הביוב שזורם בתוכו (ושמהאוויר נראה דווקא זך וצלול, אבל עזבו). רצף הפניות שמאלה וימינה מתחת לגובה הרכסים שבצדדים הביא אותנו למהירות 170 קמ"ש, שהרגישה פתאום מאוד מוחשית. המסוק נטה על צידו עם כל החלפת כיוון וחייב עבודת צוואר רצינית כדי לשמור קשר עין עם תוואי הנחל. "זה גובה מבצעי", סינן אורי בשקט אל הקשר הפנימי והוסיף: "הנה אנחנו מתיישבים עליו". רק אז הבנתי שאנחנו מצמצמים בקצב גבוה על המסוק שלפנינו, ורגע לפני שהוא היה בתוך הפרצוף שלי משכנו חזק ימינה ולמעלה - ואז הכל האט, כאילו שעברנו ממטאליקה לאוליבר שאנטי בשנייה וחצי. טריפ.

אורי ניצל את גובה השיוט החדש שלנו כדי לתת לי כמה דקות של טעימה משיעור טיסה. הוא העביר לי את הפיקוד על הסטיק - זה ששולט על הנטייה של הרוטור המרכזי. במילים אחרות, גובה האף של המסוק והגלגול שלו ימינה ושמאלה היו נתונים לשיקול דעתי. אורי מצידו היה אחראי על שלוש מערכות נוספות: המצערת (נו, הגז), רוטור הזנב (סיבוב ימינה ושמאלה) וזווית התקיפה של הלהבים ברוטור המרכזי (למעלה למטה). ולמרות שהופקדתי רק על רבע מהמערכות שאמורות להיות מתופעלות בו זמנית, נאלצתי לגייס את מקסימום יכולת הריכוז שלי כדי לשמור את עצמי באותו מיקום ביחס למסוק המוביל, שטס כמה מאות מטרים לשמאלנו וקדימה. הרגישות של הסטיק גרמה לי לדרוך את כל חגורת הכתפיים ברמה כזאת שאחרי דקות ספורות כבר הייתי עייף פיזית ומנטלית. זה גם הזמן לציין כמה טוב שאורי היה במסוק ודאג לשלוט בנעשה, כי באיזשהו שלב ראיתי בזווית העין אנטנה סלולרית חולפת על פני הצד הימני של המסוק. פשוט עמוד מתכת ענק בכתום־לבן שלא הייתי ער לקיומו עד לאותה שנייה, שבכיף היתה יכולה להיות האחרונה של כולנו.

אוקיי, אולי עדיף שאני לא אנווט

אחרי עניין האנטנה הבנתי שאני לא מסוג הכישרונות שקולטים את הקטע תוך רגע, ואולי עדיף להתרכז בחוויה ובנוף ולהחזיר את ההגאים למי שאשכרה יודע מה לעשות איתם. התרווחתי במושב הקטן מעל שדות עמק יזרעאל, והתרכזתי בארץ שלנו שנפרסה מתחתי ונראתה פתאום קטנה מתמיד. הנה הגלבוע, רמת ישי, עפולה וגבעת המורה, נצרת. משמאלם וקצת רחוק יותר הכיפה הכמעט מושלמת של התבור. הגענו אליו בחצי גובה, ואז התמקמנו מול הכנסייה הענקית שבפסגה. עקרונית אני מתבייש להודות שמעולם לא טרחתי להגיע אל פסגת התבור, אבל אחרי פחות מחצי שעה במסוק קלטתי שזה רק הקצה של הקצה של הבושה. אני - ותהיו גברים ותודו שגם אתם - מעולם לא טרחתי לכבוש 99 אחוזים מהשטח שיש לארץ הזאת להציע. יש אלף פינות ופנינים במרחק של לא יותר מחמש דקות נסיעה מכל מקום שאתם ואני היינו בו אי פעם, ומעולם לא עשינו מאמץ להגיע אליהם, ואנחנו פארשים.

מהתבור ריחפנו בכיוון כללי מערב לכיוון ציפורי והצימרים של "קטרון" במושב הושעיה. לא היה צריך יותר משיחת טלפון עם הבנאדם כדי לקבל אישור לנחות לו על הדשא ולהיכנס לארוחת בוקר וקפה. במהלך הקפה הזה מצאתי את עצמי מתרווח מול מגרש חניה שבו עמדו מאזדה 2, מיצובישי קולט, אודי A4, רובינסון R44, סובארו פורסטר, רובינסון R22 ופורד פוקוס. עכשיו לך תסביר לאנשים שלפני 20 דקות היית בהרצליה.

אחרי ארוחת הבוקר החלטנו שאעלה על המסוק השני, אבל לפני שממריאים עם ה־22, הנה כמה מילים על האבא שלו: קוראים לו פרנק רובינסון, והוא אמריקאי עם עבר בכמה וכמה חברות אווירונאוטיקה, שהחליט יום אחד שמסוקים צריכים להיות נגישים יותר לבני תמותה. עד שהרעיון הזה הבזיק במוחו (ובמובנים רבים גם עד היום), עלות התפעול של מסוק היתה גבוהה בהרבה מזאת של מטוס קל ממוצע. מכאן שהפופולריות של המסוקים נובעת בעיקר מהיכולות המדהימות שלהם, שאי אפשר להשוות לשום דבר אחר שעף. אם אתה רוצה לצלם סרט, לנחות על גג של בית, לשטוף עמודי חשמל או לחלץ מתוך וואדיות - יעלה כמה שיעלה, אתה צריך מסוק. אבל לרובינסון היה חזון אחר. כזה שבו כל מי שיכול להרשות לעצמו מטוס קל יוכל להרשות לעצמו מסוק במקום. והיצירה הראשונה שלו היתה ה־R22, שהפך להצלחה ענקית ברגע שיצא לשוק. הרגע ההוא על הדשא עם ה־22 בחניה? זה בדיוק מה שרץ לרובינסון בראש כשהוא חשב על המסוקים הקטנים שלו.

ה־R22, שאתם אולי מכירים בתור מסוק דיווחי התנועה של גלגל"צ, הוא בתכלס R44 עם שינויים מינוריים: מסגרת צינורות ברזל דקים שעליה מונחים מנוע בוקסר ארבעה צילינדרים, ומרכב פתוח שלפחות חצי ממנו עשוי מזכוכית. וזהו. זה מסוק כל כך קטן, שנדמה לך שתנועות גוף פתאומיות משפיעות עליו בזמן טיסה. ממש אופנוע, אבל כזה שבאמת טס.

הטיסה ב־22 היא סצנה מכל סרט מסוקים שראיתם אי פעם. חוויית המסוק הפתוח חזקה הרבה יותר עקב, ובכן, היותו פתוח; אפשר לחוש את שינויי המהירות באוויר, אפשר להרגיש את הפרשי הטמפרטורה בין הגבהים, אפשר אפילו להריח מטעים ופריחות. אתה רואה את הרגל שלך משתרבבת החוצה, הכתף חורגת מקו החופה - והנה נדמה לך שאתה מזהה את המנחת של "מ.א.ש", את הצ'ארלים המתרוצצים מ"אפוקליפסה עכשיו" או את הסומאלים שיורים עליך ב"בלאק הוק דאון". בעגה המקצועית קוראים לזה "גובה חקלאי". גובה כיסוח דשא. טיסה שבה הטייס לא רק שומר כיוון וגובה באוויר, אלא ממש נוהג את המסוק בהתאם לתוואי השטח: מצוקים, שלוחות, אנטנות, בניינים, חוטי חשמל, גשרים. מה לא.

טס כשנהנים

מאזור ציפורי גילחנו את הגבעות עד שמפרץ חיפה צנח מתחתינו. קשה לתאר את התחושה המוזרה של לעבור מעל ציר התנועה הכי מבאס במדינה - הכביש שרץ מחיפה דרך הקריות לעכו. מהקו הזה זכורה לי חוויה שמסרסת אפילו אופנוע ספורט עם כל היכולות שלו; זה היה ב־2004, כשהעורך של המגזין הזה ואני רכבנו שם בדרך לכביש הצפון על שני כלים שהיוו אז את השפיץ של כל מה שיש לעולם אופנועי הספורט להציע. אבל השפיץ הזה לא הצליח לחדור את סדרות הרמזורים הארורות האלה ששוברות לך את הידיים על הברקסים. והנה, ביום האביב הזה עם המסוקים, כל הטרדה והטרחה האלה לא רלוונטיות.

כן, אני יודע שזה מובן מאליו ואפילו נדוש, אבל מה תגידו על היכולת לרחף מעל נמל חיפה - תלוי בגובה הכיפה המוזהבת של הגנים הבהאיים, בוהה במפל הירוק והמשורטט הזה שנופל אל תוך העיר הישנה? או על הצלילה בין המצוקים של נחל מערות בכרמל פלוס טיסה קצרה בתוך הערוץ? אפילו יעף יירוט בגובה הגלים באזור בריכות הדגים של מעגן מיכאל מוכיח שאם זזים מקו החוף שלנו 50 מטר מערבה ו־30 לגובה, מקבלים פרספקטיבה אחרת על מישור החוף. על המדינה. על העתיקות של קיסריה. על הגודל העצום של ארובות הבטון בתחנת הכוח בחדרה, שצוללות מגובה המגלשים של ה־R22 עד המזח האדיר שנמצא בערך 100 מטר מתחת.

יכולתי להמשיך עם התיאורים האלה של נקודות הציון הישראליות מזווית לא שגרתית, אבל אני חושב שקלטתם את המסר. עלות של שעת טיסה במסוק היא אמנם לא משהו שמשחררים מהכיס סתם ככה, אבל נקודת המבט המשתקת הזאת שווה הוצאה של פעם בחיים. אם מה שנשאר לנו מהחיים האלה זה רק אוסף של רגעים, אז מסוק מעל המולדת זה אחלה רגע להוסיף לאוסף.