רכבת האכזבות

לא היתה שום סיבה שבעולם להפיק גרסה מחודשת ל"חטיפת הרכבת התחתית 1 2 3”. הסרט המקורי ("The Taking of Pelham 1 2 3”) מ-1974, בבימויו של ג'וזף סרג'נט האפרורי, מעולם לא היה מי-יודע-מה, וגרסה טלוויזיונית שהופקה ב-1998 לא ממש הותירה חותם אף היא.

אז מה בכל זאת משך לפרויקט הזה את טוני סקוט, אחיו המוכשר פחות (אם לנקוט לשון המעטה) של רידלי? קשה לדעת. נראה שאפילו הוא חש לאות תוך כדי העשייה. עובדה – אפילו סגנון הבימוי ההיפראקטיבי והשוטים המרצדים שהפכו לתו ההיכר שלו נדמים מרוסנים מבעבר. בנסיבות אחרות זו היתה מחמאה. במקרה של סקוט – זה בעיקר מעיד שגם הוא רצה כבר לחזור הביתה.

הסיפור הוא הכי טריוויאלי שיכול להיות. ה"טובים" נגד ה"רעים". ה"טובים" מנצחים, ה"רעים" מתים. סוף. במקרה הזה מדובר בחבורה של טרוריסטים שמשתלטים על כלי התחבורה הניו יורקי שבכותרת, ודורשים הרבה כסף בתמורה לשחרור בני הערובה. את הכנופיה מנהיג ג'ון טרבולטה, שתמיד נראה מגוחך בתפקידי "רעים", ואת המשא ומתן הוא מנהל מול המפקח על תנועת הרכבות בגילומו של דנזל וושינגטון, שגם הוא נראה הפעם כאילו בא רק להחתים כרטיס.

וושינגטון ב"חטיפת הרכבת התחתית". על תקן "השחור-במקום-הנכון"

בגרסה המקורית הופיעו וולטר מתאו ורוברט שאו (בתפקידי וושינגטון וטרבולטה, בהתאמה), ומה שעבד בה בעיקר היה האופן שבו היא שיקפה את תחושת הכאוס בניו יורק של התקופה - תחושה שעלתה היטב גם מסרטים אחרים שהופקו בסמוך, כמו "אחר צהריים של פורענות" (1975) או "משאלת מוות" (1974).

ליהוק או פיהוק?

"חטיפת הרכבת התחתית" לוקה, קודם כל, בהיבט הדרמטי. מתאו, במראה הבולדוג העייף שלו, נראה הלוא כל כך אנושי, ושאו, במבטא בריטי קר, היה השטניות בהתגלמותה. לצידו היו כמה חוטפים, בהם מרטין בלזם שבא מצונן לפעולה (עובדה שבהמשך מובילה לתפיסתו), שיכולת להיזכר בהם. אפילו בני הערובה נראו כמו מי שיכול להיות אכפת לך מהם. ואילו בגרסה הנוכחית קורה משהו אחר – אין כל כימיה בין וושינגטון וטרבולטה. פשוט כלום. אולי משום שוושינגטון, כמו אובמה, הוא פה על תקן "השחור-במקום-הנכון", דמות מייצגת אבל לא בשר ודם, וטרבולטה כאמור ממש לא מתאים לשחק "רעים".

התסריטאי, בריאן הלגלנד (“סודות אל.איי"), דווקא בא עם כמה כוונות לא רעות אל הגרסה המחודשת. ניכר שהתכוון לייצר איזושהי זיקה בין שני הגברים, ה"רע" וה"טוב", שכן גם לחובת הדמות שמגלם כאן וושינגטון מתברר שרשומה איזו נקודה שחורה. הוא אפילו רומז לאיזה קשר מיני שנרקם/לא נרקם בין השניים באמצעות רשת הקשר בלבד (“יש לו קול סקסי", מצהיר טרבולטה ביחס לבן שיחו, “הוא יוכל להיות הכלבה שלי בכלא"). אולי זו גם הסיבה שהסרט ממהר לעבור בחטף אל אשתו של וושינגטון, דמות מיותרת בתכלית, אבל לפחות כזו שלכאורה מסמנת אותו בצד של ה"טובים".

טרבולטה. מי נתן לו לשחק את הנבל, שוב?

הימים בהם כל אירוע דרמטי שהתרחש בניו יורק, לפחות בקולנוע, הדהד את אירועי ה-11/9, דומה שכבר חלפו-עברו להם. זה, מן הסתם, מה שמאפשר לג'יימס גנדולפיני המגלם כאן את ראש העיר הלא פופולרי, שגם מסובך באיזו פרשיה רומנטית שדלפה לתקשורת, לזרוק רפליקה כמו "שכחתי את חליפת רודי ג'וליאני שלי בבית", ולדחות הצעה

לשקם את התדמית הקורסת שלו באיזה נאום חוצב להבות. אפילו הדמות שמגלם וושינגטון היא, כאמור, לא טלית שכולה תכלת. בניו יורק שהולכת ומתרחקת מאותו אירוע טראומטי, כמו בא לומר הסרט, אין כבר מקום לגיבורים שמצילים את היום והופכים לסמל לאומי.

"חטיפת הרכבת התחתית 1 2 3” אינו רע יותר מאינספור סרטים סתמיים שנוחתים על המסכים אחת לשבוע. הוא פשוט לא מספק את מה שלשמו באים לצפות בו – כמעט שעתיים של הנאה. אין בו אף סצינה שמושיבה אותך על קצה הכיסא, גם לא סיום דרמטי, ובעיקר לא שחקנים שתענוג לצפות בהם, ובכן, בעיקר מדברים אחד עם השני. זה, והעובדה שביים אותו טוני סקוט: לפעמים די בשם הבמאי כדי להגיד הכל.