פסטיבל בטעם מקולקל
"לקחת את וודסטוק" מציע התבוננות מסקרנת במשמעותו התרבותית של הפסטיבל המיתולוגי. כמה חבל שאנג לי בחר להציג את משפחתו היהודיה של הגיבור כקריקטורה אנטישמית
בהתייחסויות רטרוספקטיביות לפסטיבל וודסטוק נהוג להציגו כרגע מופלא של איזון קוסמי בין מרדנות ואחווה. 40 השנים שחלפו מאז לא רק עיצבו את מעמדו המיתולוגי של הפסטיבל אלא הפכו צורת ההתבוננות זו לקלישאה. אנג לי, הבמאי של "לקחת את וודסטוק" ("Taking Woodstock"), אינו מנסה להילחם בקלישאה זו אלא דווקא להעצימה, ובדרך זו להרהר על המשמעות התרבותית המתמשכת של אותו רגע מיתולוגי.
אליוט טייכברג (דימיטרי מרטין) הוא מעצב פנים צעיר, יהודי, הומוסקסואל. הוא עוזב למשך הקיץ את גריניץ' וילג', מחוז החופש הניו-יורקי, וחוזר למוטל המתפורר של הוריו בבת'אל, ניו יורק. אימו השתלטנית סוניה (אימלדה סטנטון) ואביו המובס ג'ייק (הנרי גודמן) מתמודדים עם ניסיונו של הבנק לעקל את המוטל, אך קמצנותה וגסותה של האם מהוות מכשול שעליו לא נראה כי ניתן להתגבר. אליוט בתפקידו כ"ראש לשכת המסחר" של בת'אל, מצליח לקדם יוזמה להבאת פסטיבל וודסטוק לאדמות העיירה.
פרק הזמן הארוך המוקדש למבוי הסתום בחייו של אליוט מעצים את תחושת השינוי הנוצרת ברגע הגעתם של מארגני הפסטיבל ובראשם מייקל (ג'ונתן גרוף), נסיך היפי יפה תואר ושופע תלתלים. רגע הניגוד כה חד עד שהוא שקול למפגש ראשון עם אינטליגנציה חוצנית נאורה. רוגע, אהבה, נדיבות יצירתיות – כל אלו שופעים מאנשים אלו.
"לקחת את וודסטוק". נחיל אנושי של היפים מגיע לעיר
חצי מיליון ההיפים שמתחילים להגיע מהווים נחיל אנושי המאיים למוטט את התשתיות הרעועות של העיירה, ואנשיה צרי האופקים מגיבים בפחד ועוינות כלפי הפולשים המוזרים. התרבות ההיפית מכה במלוא עוזה עם מוזיקה, אהבה חופשית וסמים. מרגע לרגע גדל מספרם של ההיפים המתפשטים, תרתי משמע, בכל רחבי העיירה, בעודם שקועים בעיסוקיהם הנשגבים-מגוחכים.
זומבים, היפים ומה שביניהם
אנג לי מעצב תמונת תשליל אופטימית וקומית לדימויים הפסימים של התקופה. במקום מתקפת זומבים על תושבי עיירה קטנה ("ליל המתים החיים"), מתקפת "היפי-זומבים" הצובעים את רחובות בת'אל. פקק התנועה האינסופי והאפוקליפטי ב"סוף שבוע" של גודאר (1967) הופך לפקק תנועה של מחפשי גאולה רוחנית, אופטימיים צעירים וידידותיים.
מתוך הסרט. יצירה משלימה ל"וודסטוק" מ-1970
תנועתו של הסרט לעבר המופע מאפשרת להביא לשיא את חוויית השחרור בהיטמעות בספקטקל ההיפי. באקט המיני בו מעורב הגיבור בסוף הסרט גוף מתמזג בגוף (ועוד גוף), ודרך עיניו של הגיבור המתודלקות בסמים פסיכודליים, מציגה המצלמה הסובייקטיבית את התמזגות המון הצופים במופע לישות אחת פועמת וצבעונית. חללית האם של ההיפים נוחתת והחיים לעולם לא יוכלו לחזור לכפי שהיו. המעבר מהניכור והתסכול האישי לגאולה המושגת באמצעות חוויה מיסטית של התמזגות עם כוח רב עוצמה, אינו שונה מהותית מהתהליך אותו עובר הגיבור של "מפגשים מהסוג השלישי".
"לקחת את וודסטוק" אינו מנסה להתחרות בתיעוד של המופעים כפי שהונצח ב"וודסטוק" (1970) אלא לתפקד כיצירה משלימה: התמקדות בחוויה אישית של האירוע ולא בסקירה המתעדת את ההמון שרואה–מעשן–מתפשט ומתפלש בבוץ. במספר מקרים, לי חוזר גם לדמויות שהבליחו בסרט התיעודי וכעת משוחזרות במתקפת ההיפים הגדולה של הסרט.
משפחתו של הגיבור. קריקטורה אנטישמית מכעיסה
הזיקה בין הסרטים מודגשת גם במחוות לסגנון העריכה ופיצול הפריים הזכורים מהסרט התיעודי. התכתבות זו והיחס המשלים בין הסרטים מאפשרים לטעון כי לי אינו רק מסתפק במחזור קלישאות אלא חוזר ונוגע, כמו ב"סופת קרח" או "הר ברוקבק", בעימות המתמשך בין דיכוי ושחרור בתרבות האמריקנית. בין העבר של וודסטוק וההווה בו נעשה הסרט.
התוצאה הסופית אינה נטולת פגמים ויש בה נפילות מתח, וכן ליקוי המעיב באופן ממשי על הסרט. הקולנוע האמריקני לא מרבה להטות חסד לדמות האם היהודיה.
שתלטנות, צעקנות, חנק רגשי – ראינו כבר הכל. ובכל זאת, קשה לחשוב על קריקטורה מכוערת כמו זו של האם המוצגת בסרט.
גם אם לי וג'יימס שיימוס (התסריטאי הקבוע שלו) מעצימים את מגרעותיה בכדי להמחיש את המחנק בו מצוי אליוט, עדיין יש מידה לא מבוטלת של טעם רע בהשגת מטרה זו באמצעות קריקטורה אנטישמית. הרגע בו האם מחבקת בתשוקה חולנית את ערמות הכסף אותן היא הסתירה מבעלה ומבנה מקפל בתוכו את נואשותו החייתית של ניצול שואה (אך ללא שמץ חמלה), האגרסיביות המסרסת המיוחסת לאם היהודיה והמחשה גרוטסקית לתאוותם הידועה של יהודים לממון. רגע של טעם רע מושלם המאכזב במיוחד בהגיעו מבמאי אינטליגנטי ורגיש כמו אנג לי.
