אני עדיין מחכה לך, ואני כבר די מתוסכל

בין שיעול לכירבול, בין מרק עגבניות לעוד כוס תה קמומיל, זה פתאום היכה בי. נזכרתי, בהזדהות עמוקה וחיוך עייף משהו, בטור של הדס פרידמן שקראתי פה על להיות חולה לבד. טישו, כמויות ביזאריות של תה עם לימון ובעיקר – באסה של בדידות. העיטוש מלא החולשה הזה, כשאף אחד לא בא ללטף לך את הראש, צובט בלב הרבה מעבר לסתם עוד ערב אבוד.

תמיד היתה לי חולשה לטלוויזיה בריטית, לציניות אמיתית כשהסוף תמיד מתוק ולעיתים קרובות גם חמוץ. זה הבליח מולי כשהייתי מרוח על הכורסה בשעות הערב המאוחרות, "מערבולת האהבה". עם שם כזה קיטצ'י ב-BBC, הייתי חייב להעיף מבט. מעבר להנאה הצרופה, רגע אחד תפס אותי במיוחד: גשם כבד בחוץ, הבית שלו נראה חמים ומזמין, והיא שוכבת על הספה, עוטפת את ראשו בין שתי ידיה ומנשקת.

זה החזיר אותי לתחושה שהרגשתי באחרונה. יצאתי להופעה של גידי גוב, יחד עם חברה טובה. כשהוא שר, יחד עם רונה קינן, את המילים של חיים חפר:

לא, מעולם לא ראיתיך

את שמך אף פעם לא שמעתי

אך בנפשי נשאתיך

את - אהבה שלא ידעתי

ולבדי אני מוזג כוסית משקה לך -

ואני, אני עדיין מחכה לך

לא יכולתי לעצור את דמעותיי.

אני לא מאמין בגורל

אי אפשר לתאר את זה בצורה טובה יותר: הידיעה שהאהבה שלי קיימת אי שם, עדיין לא מוּכרת, גורמת לי להיות אמביציוזי מאוד, או, ברגעים הפחות טובים, פשוט ממש ממש מתוסכל.

ומה עם אלת הטרמפים? האלה הממזרית, שבדיוק לפני שאתה מתייאש, כשאתה בטוח שכבר לא תצא בחיים מצומת יגור, שולחת לך את הנהג שייקח אותך עד הבית. זו אותה אחת שצוחקת לך בפנים, מסתכלת עליך ועל אהבת חייך ממרומי השמיים. היא רואה את אהובתך שיכולה לחיות בקצה השני של הגלובוס או בבלוק ליד – זה לא משנה. אתם זרים לגמרי, לא מכירים, עד לרגע שתהפכו לנאהבים. היא מתבוננת בכם, מחכה לנקודת השבירה שלך, לרגע האחד בחיים בו אתה משוכנע שכבר לא תמצא אהבה אמיתית לעולם, ואז היא מכה – ואתם נפגשים.

ישבתי שם באולם מחזיק ידיים עם החברה (היא במערכת יחסים אחרת, ובאופן כללי, אני לא מאלה שששים להרוס ידידות בכזו קלות) ובוכה. היה משהו בהופעה ההיא, בשיר
"עדיין מחכה לך", ששחרר את כל הרגשות האלה. איפה את, אהובתי?

אילו הייתי מאמין בגורל, בהחלט הייתי מאמין באלת הטרמפים, על בטוח. אבל זה בדיוק העניין, אני לא. אני לא מאמין לא בגורל, לא בטרמפים ולא בכוחות עליונים. הדבר שבו אני כן מאמין זה אהבה. כן, הבחור הדביק זה אני.

אני מניח שאחת הסיבות שאני לא מאמין בגורל היא שבחלק גדול מרגעי השבירה בהם אתה מצפה לבוא הישועה, היא לא מגיעה. בדיוק כמו בהופעה בה בכיתי בראשונה זה זמן רב, אבל הכתף עליה הנחתי את ראשי לא היתה הכתף אליה פיללתי.

בדיוק אותו רגע מול הטלוויזיה, כשכל כך התבקש צלצול גואל מהטלפון של הבחורה שתעטוף אותי בזרועותיה ותנשק אותי, אבל זה מיאן להגיע. אני מניח שעוד בתור ילד נכוויתי ומאז אני נזהר, גם בפושרים.

אז איך זה נגמר?

ובכן, היא נזכרה שהיא קתולית פנאטית, והוא היה צריך להסיע אותה לתחנת הרכבת באמצע הסערה. טוב, אתם מכירים את הבריטים האלה: בסוף הם התנגשו בעץ. ההופעה המעולה הסתיימה, בכיתי כהוגן, וצעדי הריקוד המצחיקים של גידי גוב עודם מרצדים מול עיניי.

ואני? אני עדיין מחכה לך. נפתור תשחצים יחד בשבת בבוקר במיטה, עם כוס קפה וטוסט עם חמאה, נצא לערב רומנטי על חוף הים, או שסתם נישאר בבית ונראה "טיטאניק" עם בקבוק יין ונבכה ביחד.

אבל בינתיים, עד שאפגוש את אהבתי, אם תעברו בצומת יגור ותראו איזה טרמפיסט נאה, מטר שבעים ומשהו, עם פאות לחיים משנות ה-70 וראש שעוד זוכר את התלתלים שהיו, עשו טובה, אה? כי הזאתי מלמעלה, היא כבר לא משתפת פעולה.