ארתור מת מפחד, כי אין לו לאן ללכת

שלום לך, כבוד השר ישי. לו אמא שלו הייתה מרשה לי, הייתי אוחזת בידו של ארתור בן העשר ויחד איתו עולה לירושלים, ללשכה שלך, כדי שתתבונן בו קצת. כדי שתדבר איתו. כדי שתבין את עוצמת החרדה שלו. פחות משלושה שבועות נותרו עד להחלטה מה ייעשה בילדי העובדים הזרים ובמשפחותיהם שנמצאות כאן, והאם יותר להם להישאר במדינה היחידה בעולם לה הם יכולים לקרוא "מולדת‭."‬ ארתור - ורואים לו את זה בעיניים - מת מפחד.

כאן נולדתי, הוא שר בטקס יום העצמאות האחרון בבית הספר שלו. איש מאיתנו אינו בוחר היכן ייוולד, אבל אם האדם אינו אלא תבנית נוף הולדתו - ארתור אינו נבדל מכל האחרים שראו כאן לראשונה את אוויר העולם, פסעו כאן בצעדים ראשונים והססניים, למדו לכתוב ולקרוא ולהיות אזרחים קטנים וטובים, ממחזרי בקבוקים וחרדים לכדור הארץ, אומרי סליחה, תודה ובבקשה ועמלים על שיעורי הבית שלהם בין משחק למשחק.

הוא מת מפחד כי אין לו לאן ללכת. כי בארץ ממנה הגיע, גם אם אמו תעבוד קשה כפי שהיא עובדת כאן, אין לו כמעט סיכוי לשרוד. והיא הרי לא הגיעה לכאן כי רצתה להתנחל בארץ אבות או משהו כזה, וודאי לא לאיים על המאזן הדמוגרפי השברירי במדינת היהודים. היא הגיעה מפני שהייתה רעבה. זה הכל.

ודווקא אתה מכיר את המצב הזה היטב. ילד אחד בכתונת פסים יורד למצרים עם אחיו, שלא אוהבים אותו ומעדיפים להיפטר ממנו: ארתור כבר למד את הסיפור הזה בבית הספר, על בני ישראל שירדו למצרים כמהגרי עבודה, ועל יוסף שעלה לגדולה ועל השנים הטובות שהיו שם למהגרים עד שקם פרעה שלא ידע את יוסף. ארתור לא היה מעלה בדעתו לשאול אותך אם אתה פרעה כזה ואם אתה לא זוכר. הוא ילד מנומס מדי. אני שואלת, לא בשמו אלא בשמי - ורוצה להזכיר לך שזו לא הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה היהודית בה נאלצו בני אדם רבים מאוד לנדוד מהכא להתם רק כדי לשבור שבר. המורה של ארתור לימדה אותו ש"שבר" זה "אוכל‭."‬

עוד סיפור יפה על מהגרי עבודה תוכל למצוא אם תקרא שוב בכתבי שלום עליכם. מוטל בן פייסי החזן, זה שאומר "אשרי, יתום אני" ולא מתכוון לזה בכלל - נאלץ לנדוד לאמריקה בתקווה ששם אפשר היה ליישר את הגב הקצת ולא להלך כפופים תחת עול העוני. מאות אלפי יהודים הגיעו לשם כמוהו, והארץ הגדולה לא חיבקה אותם בחום. תסתדרו, אמרה להם. אבל לרוב לא גירשה אותם משם.

נכון, אתה יכול לומר לארתור שיהודים מעולם לא התקבלו יפה במיוחד, בשום מקום שהוא, ולשם כך הקמנו את המדינה הקטנה הזאת, כדי שכל יהודי תבל יזכו בה לחיבוק אוהב: אבל הדבר הזה כשלעצמו - וארתור מבין את חשיבותו, כמו כל תלמיד ישראלי - אינו מונע ממך לגלות מעט חמלה.

בעיניו של ארתור, ישראל היא ארץ ענקית. הוא לא מכיר מקום אחר, ואפשר לסלוח לו על מבטו הילדותי, כמו גם על התקווה שתבין כי הוא ואמא שלו לא מהווים שום איום על צביונה היהודי של המדינה, וממילא נתתם להם להישאר כאן זמן רב כל כך וכבר ראיתם, הם לא מפחידים, נכון?

אמא של ארתור מוכנה להמשיך ולטפל בזקנים שאיש לא חפץ להיות בקרבתם. אבות של ילדים אחרים יעבדו 15 שעות ביום בבנין המולדת הזאת. ארתור כבר חולם להתגייס לחיל הים ולהיות יום אחד מפקד צוללת. מה יש בחלום הזה, שמפחיד אותך כל כך?

לו אמא שלו הייתה מרשה לי, הייתי מראיינת כאן את ארתור במילותיו שלו, והוא ודאי היה מצליח להסביר את אהבתו למקום הזה טוב ממני. אבל אמא שלו לא מסכימה אפילו שאקרא לו בשמו האמיתי. כמוהו, היא פוחדת. בימים האחרונים לא הסכימה אפילו שיירד למגרש לשחק מסירות. גם אם המועד האחרון טרם הגיע, היא חרדה מפני סיור מזדמן של משטרת ההגירה, מפני שיחה של ארתור עם זר כלשהו, מפני הלא נודע.

מספרם של הארתורים הקטנים כאן ידוע לך. הוא לא גדול במיוחד והוא לא נטל כבד במיוחד על משאביה של המדינה. אם אתה חושש מפני הצפת המדינה בילדים כמו ארתור, קבע נא מדיניות הגירה שצופה פני עתיד ולא מאפשרת להורים שלהם להישאר כאן שנים רבות. אבל אלה שכבר מצויים כאן זקוקים עכשיו לזיכרונך ההיסטורי, לחמלה היהודית שלך, לאנושיות שוודאי מצויה בך כשאתה חושב על ילד אחד בן עשר, ילדי הארץ, מת מפחד ומחכה למשטרה.