מלכודת דבש

בשנים האחרונות חיפשתי גורו, מישהו שיגיד לי איך חיים. הוא צריך להיות אלוף לייפסטייל וגם בעל ניסיון וגם אחד שיש לו say בכל דבר, אבל לא מצאתי. באמת חיפשתי. הלכתי לדרושים ודפי זהב, עשיתי אודישנים. לא, אל תצחקי. אם את צוחקת, אני הולך".

בסדר, אבל לא פרסמת בדפי זהב.

"אבל חיפשתי. באמת. אולי אם הייתי מוצא איזה אלון גל, מטפל חומרי או כוחני - זה היה עושה קיצורי דרך, אבל אחרי כל החיפושים פשוט הבנתי שכנראה אני לא צריך, והכל בסדר".

עד שגיל ריבה ימצא גורו להתמסר אליו, בואו נחשוב רגע על המילה הזו, התמסרות. במרתפי מועדוני הסאדו, נדמה לי, נלמדת האמת הכי הבסיסית של יחסי שולט ונשלט כי לפעמים דווקא ההתמסרות היא השליטה הגדולה מכולן.

מי שמוכן ללכת איתך לאן שתרצה, ללטף אותך באיזה כיוון שתחפוץ ולהגיד לך כל מה שאתה רוצה לשמוע - יכול לשלוט בך בלי שתשים לב. אולי זה מה שריבה עושה איתי ברגעים אלה ממש, אולי הוא יעשה את זה עם הגורו שהוא חולם עליו, אבל מה שבטוח, הוא עושה את זה בטלוויזיה.

עשר שנים לאחר שהחל לשחק בכולנו עם הדמות האנדרוגינית שהמציא, רכילאי גאון שישנה את פני הכתיבה בישראל דרך המדור "שליחות קטלנית" במוסף "7 ימים", ריבה ממשיך לתעתע, הפעם דרך "עד הבית", תוכנית ראיונות שלכאורה מציגה אותו בשיא האינטימיות.

ריבה עדיין מסתובב בממלכת הסלבז, אבל הפעם עם עציץ וחיוך מפויס. בפורמט הנוכחי הוא חודר לביתם של מרואייניו ומתחיל לשבור את כל החומות ואת כללי הנימוס - יושב על הרצפה, נועץ עיני עגל ממרחק אפס, מחכה שהם יתחילו לשפוך - והיפה הוא, שזה קורה.

ריבה. מסתובב בממלכת הסלבז עם חיוך מפויס (צילומים: אוהד רומנו)

על ארוחת צהריים אינטימית לא פחות - שניצל ותוספות בלי הגבלה, במסעדת פועלים בדרום העיר, אני טוענת באוזני ריבה שווידויי הבדידות של רפי איתן, אלי פפושדו, מיכל אמדורסקי ודודו טסה לא היו מתאפשרים בלי תכנון מדוקדק ומחושב עד אימה מצידו.

"אבל אני לא בא במטרה של להוציא מהם משהו, אני באמת רוצה להתאהב בהם", הוא עונה לי, "אנשים רוצים גישה למקומות שאליהם אין גישה, ולאן אין גישה? למקום בלתי אמצעי, שאליו אני מנסה להגיע".

דרך הרצפה?

"זה לא היה משהו קבוע שחשבנו עליו. רק עכשיו אני שם לזה לב. זה תלוי בסיטואציה. יותר נעים לשבת, וגם בבית אני יושב הרבה על הרצפה, כי יש לנו רק ספה אחת".

זה נהיה סימן ההיכר החדש שלך.

"כן? זה מה שאומרים? אני לא יודע, לא קראתי ביקורות. אני רק יודע שהרייטינג טוב ויציב. זה די חדש לי לספור רייטינג ואני לא בנוי לזה. אני לא ממש מכיר את השפה ולא יודע עם מי צריך לדבר, איפה המנהל? יש אנשים שחיים את הרייטינג, האג'נדה הטלוויזיונית שלהם נקבעת בעקבותיו, זה מדע שלם".

ריבה: "אני בכלל לא איש טלוויזיה"

"לא קורא ביקורות" זו רק ההתחלה. אחריה יגיעו גם "לא מתחבר לפייסבוק", "לא יודע לאן יוצאים היום בתל אביב", "לא רואה טלוויזיה" וזה האחרון גם יסלים עד לכדי "אני בכלל לא איש טלוויזיה" - משפט שריבה משתמש בו כדי להדוף את התהייה שלי האם הוא לא היה אמור כבר לכבוש את המסך בגיל 33.

זו היתה שנה מוזרה להיות גיל ריבה, אפילו במונחים שלו. אחרי הבכורה הטלוויזיונית של "לימוזינה" ב־2002, שתי עונות מוצלחות של "אישי" ב־HOT3, וכתבות תרבות ב"אולפן שישי", ריבה התכונן להסתער על ערוץ 2, וזה לא ממש קרה. הבית הטבעי שלו, רשת, שנחשף אליו לראשונה כחבר פאנל עוקצני ב"משחק מכור", ייבש את ריבה לא אחת.

"זה די חדש לי לספור רייטינג ואני לא בנוי לזה"

"אורנה בלי דץ", הסרט התיעודי שעשה על גירושי חברתו, אומנם זכה לקידום ורייטינג נאה, אבל פיילוט לתוכנית שידוכים עם מיה דגן קוצץ לספיישל תמוה, שמיועד לשידור בהמשך השנה ו"עד הבית" עלתה כעת אחרי לא פחות משנה של חרופ על מדף הזכיינית. ובכלל, האם תוכנית ראיונות ב־23:00, שלא מקודמת בפרומואים, היא הכי טוב שאנחנו יכולים לקבל ממנו? לא חבל?

"אין פרומואים בכלל, אבל זה בסדר מבחינתי. למה, זה ערוץ שלי? יותר חשוב לי להגיע למעט אנשים, אבל להגיע אליהם באמת, מאשר להרבה אנשים שלא מבינים".

וזה אפשרי להיות כזה במציאות הטלוויזיונית שלנו?

"כן. אם אתה לא עושה פריים טיים זה אפשרי, ולא נראה לי שאעשה כרגע. הרי אני יכול לעשות הכל, עשיתי פיילוט לתוכנית אירוח בערוץ 10, אבל החלטתי ללכת על 'עד הבית'".

אתה יכול להנחות תוכנית אירוח כמו אברי גלעד?

"אברי גלעד עושה אירוח? הוא מופיע לפניי, לא?".

הוא לפניך ויורדים עליו קשות.

"אני לא יכול להשתתף בחגיגות האלה".

וגם לא רוצה להיות מקור הרעש?

"אני צעיר יחסית, מה בוער? הבנתי את זה השנה. כשהתחלתי עם 'לימוזינה' הכל היה בטירוף ולחץ, אבל אתה מקבל פרופורציות, זה כמו להתבגר. זה מגניב לי להיות ב־23:00, אם אני נוגע איפה שאני רוצה לגעת. ההבדל היום הוא שאין לי בוסים. וכשאתה מגלה את זה, זה מפחיד מצד אחד כי, רגע, אצל מי אני עובד? מצד שני זה נותן המון חופש. מה שיש לי זה את המצפון והערכים שגדלתי עליהם ומידת העניין שלי מהנושא.

"יכולתי להמשיך עם 'אישי', אבל צריך להתקדם. פיצחתי את הפורמט של ראיונות אישיים כמו שאני מסוגל. שאלתי, מה עוד אני יכול לעשות? ברור שזה יותר יציב להישאר בכבלים, אבל רציתי לעבור תהליך שבו אני אדון לעצמי. ופריים טיים, אם ארצה, אעשה כשאהיה בשל. אם בכלל. למה עכשיו?".

לא יודעת, אולי כדי להיות יותר עשיר ומפורסם.

"לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה!", ריבה מאנפף בקול תינוקי.

ומה עם האגו?

"האגו שלי ברעננה. בואי נדייק בעצם: האגו שלי גר ברעננה, חי בתל אביב וקונה בניו יורק".

גם אם אין לך בוס, מי שאחראי על לוח השידורים עושה לך חיים קשים. התוכנית צולמה לפני שנה, מה זו ההקפאה הזו?

"זה לא הקפאה. זה חלק מהתהליך של טלוויזיה מודרנית ואין מה לעשות. אפשר היה להוציא את התוכנית מוקדם יותר, היא היתה מוכנה, ואם זה היה תלוי בי - היא כבר היתה משודרת לפני שנה, אבל זה לא תלוי בי. ויש תהליכים טבעיים שאני לא שולט בהם. אז מה אני יכול לעשות? להיות מריר? אין לי סבלנות לקטר, זה לא טוב, אני אומר לך את זה מניסיון".

"אני סאקר של אנשים"

ריבה לא רוצה לנגח את אנשי רשת, אבל קשה להאמין שליבו לא נחמץ כשראה את הראיון שלו עם מיכל אמדורסקי, למשל, שאיבד כל בדל אקטואליות. היא קוננה שם על בדידותה העגמומית וכמעט פרצה במחול כשקיבלה רמז לכך שמישהו במהלך הראיון חפץ לצאת איתה לדייט. שנה אחרי, אמדורסקי היא בכירת הקוגריות הישראליות ובוודאי ראתה את הראיון כשראשה מונח על חזהו החשוף של יהודה נהרי וכמעט נחנקה מצחוק באמצע הסיגרייה שאחרי.

אמדורסקי ונהרי. בכירת הקוגריות הישראליות (צילום: ענת מוסברג)

אז אתה לא סטאר מפוספס?

"אף פעם לא דיברתי על עצמי כסטאר, כי באתי מעיתונות. אנשים שבאים מעיתונות לא יכולים לאהוב את עצמם, זו סתירה פנימית. אתה בא בתחושה של קורבן. מה שרציתי כשהגעתי לטלוויזיה עם 'לימוזינה', זה פשוט לעשות משהו אחר, טלוויזיה אחרת. זה הכישרון היחיד שלי, אני בא וממציא שפה ומשאיר אותה הלאה והולך".

וזה מה שרצית? להמציא שפה?

"לא, האמת היא שאני אומר את זה בדיעבד. רציתי לעשות פאן, זה הכל. לבלות. אני נהנה מחברת אנשים. תמיד הייתי אוהב אדם, בעבר אולי יותר, אבל רונית (זק, אשתו, ה.ב) היא מיזנתרופית אמיתית והיא מיתנה את זה אצלי. למסעדה הזו, למשל, היא לא היתה נכנסת בחיים. היא לא היתה מסתובבת במקום הזה. רונית היא הגיל ריבה הסטריאוטיפית. אני שוק הכרמל לידה. אני סאקר של אנשים, אני אוהב אותם הרבה יותר ממה שנראה".

כשכתבת את מדור הרכילות הכי מרושע, זה היה מאהבה?

"רק מאהבה! אהבה לאנשים! אבל אל תבלבלי בין סלבריטיז ואנשים, אני מבקש".

הלו! אתה סלב!

"את סלב".

אני לא הייתי באירוע של ה.שטרן ביערות הכרמל.

"הייתי שם רק בגלל שחברה של רונית עשתה את זה והזמינה אותנו. אבל אני לא ממש משחק את המשחק הזה, אף פעם לא הייתי בו באמת. פעם זו היתה העבודה שלי, היום אני לא רואה סיבה להתערבב. ביערות הכרמל היתה מסיבת קוקטייל ולא הרגשתי בה נוח, אז הלכתי הצידה. זה לא מהווה בשבילי גירוי. מה, לדבר עם דוגמנית? למה זה טוב?".

אתה מראיין סלבז.

"זה הקאדר של ערוץ 2, האנשים שמעניינים את המדינה. את יודעת את זה כמוני. אבל כל אחד הוא סיפור, זה לא קבוצה. אני מגיע לבן אדם. אני לא מראיין אותם כסלבז, אלא כאנשים שמעניינים אותי. את לא אוהבת את המרואיינים שלך?".

לרגע, כמו בסטוץ.

"אבל הם משאירים אצלך משהו? תרצי לפגוש אותם שוב? אני מעודד סטוצים, אבל לא מנוכרים. זה לא שאני אוהב אנשים כמו כלבים, לא אלך ואלטף אותם ברחוב, אבל נקודת המוצא שלי כמראיין היא אהבה. והם אוהבים אותי בחזרה, עובדה שהם פותחים לי את הבית, זו הקרבה מאוד גדולה מצידם".

"אף פעם לא דיברתי על עצמי כסטאר" (צילום: אוהד רומנו)

גיל ריבה שיושב עכשיו מולי הוא גיל ריבה הכי נגיש ולא מפחיד שיכול להיות?

"אה, אני יכול להיות עוד הרבה פחות מפחיד".

זה מפחיד איך שאתה אומר את זה.

"אני ממש לא מפחיד, את סתם ממציאה! את לא נורמלית! מה מפחיד בי?".

לפני כמה שנים הייתי צריכה ממך משהו וקצת נדנדתי, אז צעקת עליי בטלפון שאירגע, כי זה כולה "פנאי פלוס", שאני לא עיתונאית שחוקרת את פרשת העמותות.

"באמת? די, ככה אמרתי? אוף, הייתי מצחיק פעם".

אוהב נשים כמו כל גבר הטרוסקסואלי

כמה דקות מאוחר יותר ריבה מפרט את האנקדוטה שלעיל בהתלהבות לזק שנמצאת מהקו השני, ומזכיר לאשתו ואם שני ילדיו את הימים שבהם היא היתה השוטר הטוב והוא השוטר הרע.

"אמרתי להדס שהיום התהפכנו, ושבתור השוטר הטוב יש הרבה פחות עבודה!", הוא צועק לתוך המכשיר, רגע לפני שמקבל עדכון שוטף על הישגיו של ג'וסי במבחן בחשבון. זק, המבוגרת מריבה בשבע שנים, עדיין שותפה לכל ההחלטות המקצועיות, אבל אחרי שערכה את "לימוזינה", הופרדו הכוחות, והיא חזרה לעבוד ביחסי ציבור.

מפעל החיים שלה, בכל מקרה, היא הפיכתו של ריבה מסמל הדקדנס לאיש משפחה למופת, בגיל הפעוט 24 - צעד שהקפיץ לא מעט גבות מרוטות, כשלפתע הגיח הטור "בשם האב", ותוארו עלילותיו עם "הביולוגית".

עם זק, אשתו. הפכה אותו לאיש משפחה למופת (צילום: רפי דלויה)

ריבה מעולם לא הפסיק לטעון כי אין כאן שום עניין, הוא אוהב נשים כמו כל גבר הטרוסקסואלי בעל דם חם, ואת האשה שלו במיוחד. אולי היום, אם ממש מנסים והתאורה נכונה, אפשר להתחיל להאמין לו. הוא גר ברעננה, כבר לא מתלבש כמו ליברצ'ה, מגדל ברוגע את ג'וסי בן השמונה ומייפל בת השנה וחצי; ואז מה נשאר לנו - ניואנסים נשיים בשפת גוף נשית ושפתיים גדולות? זה באמת כל כך קיצוני? טוב נו, אמרתי שהתאורה צריכה להיות נכונה.

"בגלל שאני רזה יותר השפתיים שלי נראות גדולות יותר היום", הוא נאנח, מכין את עצמו לעוד שאלה על סיליקון (הוא מכחיש שנים את השמועות כי הזריק), אבל אני מחליטה לתקוף דווקא מכיוון מעודכן יותר:

גיל ריבה, האם אתה אנורקס?

"לא, לא, מה פתאום. ברעננה מרזים המון כי הולכים כל הזמן, זו עיר מרזה, אין מה לעשות, אין תרבות, אז הולכים ברגל".

לא רזית מללכת ברגל.

"אני מודה שרזיתי מדי. אני היום 12 קילו יותר ממה שרואים בתוכנית, העליתי מאז, היתה תקופה שחשבתי שזה בסדר, אבל אז ראיתי שזה לא. זה לא ברמה של לא בריא, פשוט הייתי נורא רזה וזה לא יפה. זה לא שאני אוכל היום כל מה שאני רוצה, אבל אני לא רוצה לרזות יותר. אני לא אנורקס".

אתה מרגיש שאתה הגבר בבית?

"רונית אומרת שכן. היא מאוכזבת מזה, כי אנחנו כאילו החברות הכי טובות, אבל אני יכול להיות החברה הכי טובה שלך, ואז אם אנחנו בזוגיות זה אחרת. למרות שאנחנו באמת חברים טובים, אבל עדיף לא לעשות עין רעה".

באימון עם פפושדו. "אני לא אנורקס" (צילום: יוני המנחם)

היא החברה הראשונה שלך?

"מה פתאום, תמיד היו לי חברות. מהגן. אבל מאז 'שליחות קטלנית' זה היה מאוד סודי. אסור היה להגיד כלום. כולם היו דיסקרטיים ביחס אליי. בחרתי אותן טוב".

מה רצית להיות כשהיית קטן?

"הכל. לא היה לי חלום עקבי. עורך דין, תפאורן, מעצב חלונות ראווה בחו"ל, אני מת על בובות של חלונות ראווה, קניתי אחת לג'וסי כשהיה קטן. אני אוהב שדברים עומדים במקום".

לא רצית להיות עיתונאי?

"לא. גם לא קראתי עיתונאים אחרים עד שלא התחלתי לכתוב. בושה, נכון? וכשאתה כותב ואתה קורא אחרים, אתה מפסיק מהר מאוד כי זה מבלבל. הרי היצירה, לא משנה אם היא כתיבה או ראיון או סרט או וואטאבר, האינטואיטיבי הוא המוצלח ביותר. תגידי לי, יש מישהו שאת אוהבת היום בכתיבה? מישהו שאת פותחת בשבילו עיתון?".

פחות ופחות.

"גם לי. זה עצוב. אתה הרי כותב ביראת קודש וכל מילה בדם ליבך וכשאתה יוצא החוצה ורואה את העולם מחוץ לעיתונות הכתובה, אתה מקבל פרופורציה ואומר, 'איזה עולב'. עיתונאים זה עם פחדן ואני שמח שיצאתי מהפחד הזה".

אני לא. חבל שאתה לא כותב יותר.

"זה לא נורא, גם ככה אין לי הגיגים יותר. עזבתי את העיתונות אחרי מה שקרה עם 'מעריב', עברתי לשם מ'ידיעות' כי שילמו שם הכי הרבה כסף וזו היתה טעות מאוד גדולה. עברתי מ'ידיעות' עם כל הקאדר של דורון גלעזר ורותי יובל, הגעתי כמו כוכב, ואחרי שנה הבנתי שאני נמצא במערכת מאוד מסועפת ומורכבת וטעונה ומקולקלת. אז היה לי מדור והוא נגמר".

רכילות אתה קורא?

"אני רוצה, אבל איפה? יש רכילות היום? זה לא רכילות מה שיש בעיתונים. אין צבע, אין עסיסיות ואין נשמה. מה יש שם?".

יש הרבה פפראצי. אז מה זה, מפקד אוכלוסין? סבבה, פפראצי זה חלק מהעניין, אבל החומרים הם לא כמו פעם. הייתי בקנטינה - זה לא אלי אולי, איפה שהיתה התרחשות אמיתית, כי כולם ישבו שם אחרי ההתבליינות של אלנבי. זה לא נראה אותו דבר היום. אם הייתי עושה רכילות היום, היא היתה הדבר הכי טוב שיש".

עיבוד תמונה: שיין הורביץ