ללכת עם הלב?
אליעזר רוצה לקחת מייד את רבקה לאישה לאברהם, אבל משפחת רבקה רוצה להאט את התהליך, לבחון את האינטואציה, לעכל ולאזן אותה? מי צודק? הרב רפי פוירשטין עם הפרשה
שנתיים אחר כך מצאנו עצמנו בניתוח חוזר עם הרדמה כללית לתקן את "אותו דבר" פעוט שניתן היה לביצוע בניתוח המקורי.
קיללת האינטואיציה? או קיללת הגאווה? האם האינטואיציה מביאה לידי גאווה? כל כך הרבה נכתב עליה על אותה אינטואיציה, יש לה חסידים ויש לה מתנגדים. חתן פרס נובל פרופ' כהנמן עם פרופ' טברסקי המנוח הראו לנו באותו ובמופתים שהמומחים הגדולים ביותר נופלים בקסמה של האינטואיציה אך כך נופלים בפחים אותם היא טומנת להם.
ובפרשתנו
והנה בפרשתינו פרשת 'חיי שרה', מציעים אחיה ואימה של רבקה: "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ:" כל זה קורה לאחר שאליעזר, עבד אברהם, זיהה אותה בדרך מופלאה ואינטואיטיבית עד מאד, שרבקה, היא היא המועמדת המתאימה מכולם להיות אשתו של יצחק יורשו של אברהם. אליעזר מפגין את עושרו ואת עוצמתו הפיזית של אדונו (הוא רק מרמז על איכותו הרוחנית), וכובש את לב משפחתה של רבקה. אבל המשפחה זהירה הם מתגוררים בארם נהריים (כנראה צפון עיראק של היום).
אליעזר העבד השליח רוצה לקחת את ביתם/אחותם הרחק לדרומה של ארץ כנען. מרחק רב באותם ימים. הוא בעצם עומד לנתק את רבקה ממשפחתה. הם מעולם לא ראו את החתן המיועד, וגם את אברהם הם בקושי מכירים (סוף סוף עברו שנים רבות מאז נפגשו). ולכן הגם שהם מעוניינים בשידוך, ההיגיון מצווה: "זהירות!". הבה נחכה "ימים או עשור", נכיר קצת יותר, נשמע יותר סיפורים, הנערה תבשיל ותאמץ את הרעיון הנועז. נקהה את כאב הפרידה , נכין צידה נפשית לדרך ארוכה, לחיים חדשים במקום חדש. "עוד חמש דקות" מבקש הילד מאימו המעירה אותו לבית הספר, "עוד חמש דקות" בעולם החלומות מתחת לשמיכה החמימה לפני שיוצאים אל המאבק היומי.
אך כאן מתערבת בעוצמתה האדירה האינטואיציה העמוקה, הכובשת, המעוורת או מרחיבת האופקים: והעבד השליח אומר או אולי קובע:
אַל תְּאַחֲרוּ אותִי
וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי
שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדונִי: (בראשית פרק כד )
"אל תאחרו אותי", זה התזמון הנכון, זה כל כך ברור שזאת היא, והרי "ה' הצליח דרכי". יש כאן ודאות פנימית ('ברירות טבעית'). שאי אפשר להתכחש לה, אסור לעכב את הודאות הזאת. אולי בגלל 'שהימים והעשור' ימסמסו את העוצמה שבוודאות הפנימית. יעלו סימני שאלה רבים , ופחות, הרבה פחות סימני קריאה. המעבר מהודאות הפנימית אל הביצוע חייב להיות מהיר. "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" כוחה של האינטואיציה היא בכך שהיא ממלאת את חדרי הנפש שהיא סוחפת אחריה את כל האישיות. האחים והאם מוצאים דרך אחרת, מתוחכמת יותר : "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". ,היא בודאי תחשוש, היא תרצה להרוויח זמן"
וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ:
הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה?
וַתּאמֶר אֵלֵךְ:
(בראשית פרק כד נח)
קשה לזלזל בהתייחסותה של משפחתה של רבקה, הם רוצים להאט את התהליך,הם רוצים לחשוב, הם רוצים לבחון את האינטואיציה לעומקה. ומעניין שחז"ל למדו מבני משפחת רבקה שכדאי לחכות שנה בין האירוסין לנישואין. הנימוק הרשמי הוא זמן להתארגנות, אך נדמה לי שחז"ל רוצים לבחון את האינטואיציה, לעכל אותה להאט אותה לצמצם את השפעתה, לאזן אותה.
ייתכן שבמציאות המשפחתית כדאי לאמץ את שיטת "ימים או עשור". כשהויכוח בין האינטואיציות המנוגדות מתלהט, ואנו נראים כשני מתאגרפים החבוקים זה בזה בלי מוצא. או אז כדאי לקחת 'ימים או עשור' לבחון מחדש את העמדות, לרופף מעט את האינטואיציות, ואז אולי יפתח מרחב אצל כל אחד שיאפשר הבנה של השני וצמצום של הפערים.
במקרה של אליעזר ורבקה, יש כאן אינטואיציה רוחנית עמוקה שהינה זרה לבני משפחותיהם. זו לא אהבה ממבט ראשון כי הרי החתן (יצחק) לא נפגש מעולם עם כלתו (רבקה). יש כאן משהו עמוק הרבה יותר, בפרשה שלנו. אך ביום יום, אותו משקפים בני משפחת רבקה – נראה כי הצדק דווקא עימם. "תשב איתנו הנערה ימים או עשור - אחר תלך".
לפנייה לכתב/ת 
