מתבגרים: מה מסתתר מאחורי הדלת הסגורה?
מה קרה לילד שרק לא מזמן היה קופץ עליכם ברגע שנכנסתם הביתה? מה הוא עושה שם כל היום, מאחורי הדלת הסגורה? איריס אהרון, יועצת ומטפלת משפחתית, מזכירה שהאחריות לקשר עם הילדים מוטלת על ההורים
אתם חוזרים הביתה מיום עבודה ארוך, שמחים לאווירת החמימות שתעטוף אתכם בקרוב ולמפגש עם הילדים. אתם פותחים את הדלת בציפייה. הבית חשוך ודומם. במטבח אין נפש חיה וגם הסלון שומם. אתם מניחים את התיק באכזבה ומתקדמים לכיוון החדרים. כל הדלתות סגורות. האור בחריץ הצר שלמטה מסגיר את העובדה שכנראה בכל זאת, מישהו נמצא שם מאחורי הדלת הסגורה.
אתם נזכרים איך פעם הם היו קופצים עליכם בשמחה עוד לפני שפתחתם את הדלת.
הדלתות הסגורות הן סיטואציה שכיחה בבית עם מתבגרים. לרוב, מאחורי הדלת, עולם ומלואו – טלוויזיה, מחשב ואינטרנט כמובן, סלולרי שהוא מצלמה ונגן שיודע גם לרקוד. מה יש להם לחפש בחוץ? האם מדובר על שמירה על פרטיות או על התנתקות? ומה אומרת הדלת הסגורה?
ביחד או לחוד
"התהליך של היפרדות המתבגר מהוריו הוא בעיקרו תהליך בריא", מזכירה איריס אהרון, יועצת ראשית של רשת תיכון ת"א ומטפלת משפחתית וזוגית. "בגיל ההתבגרות, תהליך האינדווידואליזציה של המתבגר והיפרדותו מהמשפחה הוא אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות. בתהליך זה, המתבגר מגבש זהות עצמית בוגרת וייחודית תוך התרחקות מהוריו. בעיני ההורים, הדלת הסגורה מסמלת פעמים רבות רצון להתנתקות, אך התפקיד שלנו כהורים הוא ללמד את הילד ולאפשר לו למצוא את האיזון בין ה'לבד' ל'ביחד'. זוהי האחריות של ההורים לנהל ולכוון את יחסי הקרבה-מרחק עם ילדיהם. כאשר מתקיימת דיפרנציאציה גבוהה, מתקיים איזון בין ה'לחוד' וה'ביחד'".
המושג דיפרנציאציה שאול מתחום הביולוגיה. תא בריא הוא תא המקיים איזון בין מופרדותו להשתייכותו לקבוצה. "מורי בואן, תיאורטיקן בתחום של טיפול משפחתי, הגדיר את הדיפרנציאציה בתחום המשפחתי כיכולת של היחיד לאזן בין הלחוד והביחד במערכות יחסים", מסבירה אהרון.
"כאשר הדיפרנציאציה גבוהה, נראה חיבור בין העולם של המתבגר להורים, הם ידעו מי החברים שלו והוא ישתף אותם בלבטיו, קשייו והצלחותיו. ההורים ישאירו מקום לבחירות שלו ויאפשרו לו להתמודד עם סיטואציות בדרכו שלו. הקשר יהיה קשר של ליווי והכוונה וההתקשרות תהיה פתוחה.
"כאשר רמת הדיפרנציאציה של הורים וילדים הינה נמוכה, נראה התנתקות יתר או סביכות יתר. במצב של התנתקות נשאר בעיקר המרכיב של ה"לחוד" ואילו במצב של סביכות יש עודף של מצב ה"ביחד", כלומר, אין התעוררות או התפתחות ולא ניתנת לגיטימציה לאינדיבידואל שהולך לאיבוד. המתבגר צמוד להוריו והם מחליטים עבורו. שני המצבים הללו הם כמובן לא רצויים".
המודל, דרך אגב, תקף גם בהקשר של זוגיות.
קשה לקבל את השינוי
אז איזו מן משפחה אתם? רמת הדיפרנציאציה המשפחתית ניתנת לכימות ולמדידה בעזרת שאלונים מובנים, אבל מבחינתנו, זהו חומר למחשבה. בנוסף, לרמת הדיפרנציאציה המשפחתית תהיה השלכה גם על רמת הדיפרנציאציה במשפחה שהמתבגר יבנה בהמשך.
ההתרחקות של המתבגר היא תהליך מורכב בו גם ההסתכלות שלו עלינו ההורים משתנה. "אם בילדותו המתבגר התייחס אל הוריו כאל הורים מושלמים, הוא מסתכל עליהם כעת בעיניים יותר ביקורתיות, הוא רואה את החולשות שלהם ומרשה לעצמו להביע את דעתו עליהן. הסביבה הופכת ליותר ויותר משפיעה והוא מתחבר גם לדמויות בוגרות אחרות - מדריכים, מרכז שבט ועוד. הסביבה משפיעה על היווצרות נורמות חדשות.
"פעמים רבות להורים קשה לקבל את השינוי הזה. ההתרחקות יוצרת לעיתים כעס כלפי הילד ולעיתים ההורים כל כך מתחשבים ומנסים להבין אותו, שהם נכנסים למעגל הקסם המאפשר להתרחקות לקרות", אומרת אהרון.
וכמו תמיד, גם במקרה זה, איזון היא מילת המפתח. האיזון הספציפי המתאים למשפחה הספציפית שלנו. ובשביל לנסות למצוא את האיזון, השלב הראשון הוא כמובן המודעות. בהמשך נדרש מאיתנו האומץ לראות, לפרש את מה שאנחנו רואים וליזום, אם נחליט שהאיזון הופר.
הסיבות להפרת האיזון יכולות להיות רבות. "הגיעה אלי משפחה עם נער בן 16.5", מספרת אהרון. "ההורים אמרו שהם מרגישים שהם מאבדים את הילד. הוא נפגש עם החברים מחוץ לבית, הם לא יודעים עם מי הוא מבלה והיכן והם נקלעו למצב של חרדה. הקשר עם הילד הלך והתמוסס ויכולת הפיקוח שלהם הלכה ונעלמה. בשיחה עם הנער הוא סיפר שההורים לא אוהבים את החברים שלו. אחד מהם שובב ולא לומד, השני המשפחה לא מוצאת חן בעיניהם ועוד. הוא אמר שאלו החברים שלו ושהוא לא יכל לשאת יותר את הביקורת והשיפוטיות הזו ולכן הוא הפסיק להזמין חברים לביתו. השיפוטיות של ההורים יצרה את הריחוק במקרה זה".
"בהקשר אחר, נשאלת לפעמים השאלה האם לתת לנער בן 17 לעשן נרגילה בבית. אני אגיד משהו שישמע לא פופולארי. לפני שהורה עונה על השאלה הזו, כדאי שיבחן את האלטרנטיבות: הילד יעשן נרגילה אצל החברים או בגן הציבורי. אני אומרת שבו ודברו על הנזקים המצטברים, אל תאסרו את העישון בבית, תפתחו את הבית כדי שידעו שאתם רואים ושאתם מפקחים על זה.
"דוגמא נוספת היא החוק של הורה מלווה לנהג חדש. במשפחות רבות אני שומעת שהילד אומר 'אני אנהג כמה שפחות'. גם להורה זה יכול להיות ני'גוס לא קטן, אבל זוהי הזדמנות להפוך את האילוץ הזה לחגיגה משפחתית. חוו ביחד, סעו בלילה לירושלים, סעו לטבריה מוקדם בבוקר ותהפכו את זה לביחד".
אז לסיכום, כיצד ניצור דיפרנציאציה גבוהה עם המתבגרים שלנו?
- מודעות לתהליך הטבעי של ההתרחקות בגיל ההתבגרות וההבנה שזוהי התרחקות לצורך בניית העצמי - הן השלב הראשון.
- מומלץ ליזום ולהישאר נוכח ומשמעותי בחיי הילד ולא ללכת לאיבוד בתוך המרחק שנוצר. לגלות מעורבות, לדעת מי החברים ואם משהו לא מוצא חן, לא לבוא ממקום של שיפוטיות אלא ממקום קרוב, של אני רוצה להראות לך מה אני רואה מהניסיון שלי.
- לא לפחד להציב גבולות. גם הם יוצרים קירבה. גבול משמעו: אתה חשוב לי.
"הכוריאוגרף של הריקוד קירבה-מרחק הוא ההורה", מסכמת אהרון. "הריקוד יהיה מאוזן אם ההורים יקבלו את ההתרחקות וייקחו את היוזמה לקרבה. האחריות להיות חלק מהחיים של הילדים ולא להיות מובלים על ידי ההתרחקות של הילדים, היא של ההורים. לא אחת אני פוגשת הורים והם מספרים לי על כל מיני אירועים במשפחה. אני אומרת להם 'תראו מה קורה פה. אתם מנהלי המפעל הזה ובפועל, הוא יוצר גירוי ואתם מגיבים וכך שוב ושוב. איפה היוזמה שלכם ההורים?"
ולסיום, זה הזמן לציין שבמשפחות רבות למעט סערות נקודתיות האופייניות לגיל ההתבגרות, היחסים הם טובים ובריאים. יש קירבה, קיימת פתיחות ומתקיימים יחסי אמון, אך אם משהו מרגיש לכם לא נכון, הדיפרנציאציה המשפחתית היא בהחלט חומר למחשבה.
