היומן

חודשיים אחרי נפילתו של חייל המילואים רב־סמל אלעד רם ‭(31)‬ מחיפה, הגיע מפקד הגדוד לבקר את משפחתו האבלה. הוא לא ידע את זה, אבל באותו ביקור

הוא הביא איתו אוצר, אוצר יקר מפז: פנקס קטן שנמצא בכיס חולצתו של אלעד, אטום בתוך שקית ניילון של המכון לרפואה משפטית באבו-כביר.

"הפנקס היה סגור, אף אחד לא קרא בו", מספרת בקול שקט האלמנה גלית. "הדפים היו דבוקים אלה לאלה, ובעזרת פינצטה הפרדנו אותם לאט-לאט. חלק מהאותיות והמילים נמרחו על הדף‭."‬

איש לא ידע זאת, אבל אלעד, שסיים בהצטיינות רבה את לימודי ההנדסה האזרחית בטכניון וגויס למלחמה בצו-‭,8‬ הותיר אחריו מסמך אישי נדיר - יומן קרב שניהל מרגע כניסתו ללבנון ועד ארבעה ימים לפני נפילתו. היומן נפתח ב-2 באוגוסט ומסתיים לפתע ב-9 בחודש. בשפה רזה, עניינית, גברית, הוא הנציח בין הדפים את ימי הלחימה העזה, רגעי האימה בה־ פצצות, מות החברים והגעגועים הביתה, לאישה ולבת התינוקת שנותרו מאחור בחיפה המופגזת בטילי האויב.

דפיו של היומן הוכתמו בדמו של אלעד. ממש כמו דף מילות השיר "שיר לשלום" שנמצא בכיס חולצתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, כך הובא יומנו של אלעד אל בני משפחתו.

אלעד, סמל מחלקה בחטיבת כרמלי, נהרג ב-13 באוגוסט, בשעה ‭,12:30‬ בכפר עייתה א־שעייב - 14 שעות בלבד לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה וסיומה הרשמי של מלחמת לבנון השנייה. בדפים הרבים שמילא לא ציין אלעד ולו פעם את שמו, אך הקפיד להזכיר את אשתו גלית ובתו אלה בשמן. בני המשפחה סבורים כי אלעד עשה זאת כדי שיידעו למי לשייך את היומן, במקרה שלא ישוב משדה הקרב.

"המוסף לשבת" מביא את יומנו של רס"ל אלעד רם ז"ל, כפי שנכתב ונוסח על ידו. הדברים מובאים בקיצורים הכרחיים משום שישנן שורות ביומן שקשה היה לפענח את תוכנן, לאחר שנרטבו בדמו של אלעד.

(צילום רפרודוקציה: אלעד גרשגורן) 

יום רביעי, לילה.  

מתקבלת פקודת יציאה מאוחרת לכפר. המסייעת מובילה למקום, דרך קשה וסבוכה מסולעת וטרסית. אחד מחיילי מחלקה 80 נוקע רגל, והחפ"ק מחזיר אותו. בפאתי הכפר איתרנו בבית שני מחבלי חיזבאללה, ואנחנו לוקחים אותם בשבי.

יום חמישי.  

נוהל שגרה בבית. לפתע חיזבאללה מתחיל להפעיל מרגמות על המבנים. נתפסנו. כוננות ספיגה. לאט-לאט פגזי המרגמה מתקרבים אל הבית ומגיעים עד למרחק של מטרים ספורים, מתנפצים והטיח עף. חושבים על האישה והילדה. צה"ל מפעיל ארטילריה לחיפוי. יש פגיעה בטנק קרוב, ואנשי הצוות נמלטים.

מזהים תנועה מחוץ לבית, פקודה לפתוח בירי. יורים חזרה. החשש מכך שיזרקו רימון למרחב שהפלוגה התאספה בו. חזרה לשגרה. מבצעים על בית חשוד אש, מקלעים ונ"ט. התארגנות ללילה. מנסים לחלץ את הטנק השרוף שעדיין בוער. מגיעים עם אספקה. מחלקים את המים והאוכל בין המחלקות.

חמישי, לילה.  

הליכה קשה בדרך סבוכה. כל הדרך מזהים את פגיעות המטוסים בבתים. שריקה ארוכה, הבזק אור ואז נשמע הפיצוץ. ממשיכים, מזהים פגיעות‭...‬ ולפעמים את הפיצוצים של הטנק הבוער. מחלקות הפלוגה משתלטות על מבנים‭...‬ אנחנו נמצאים בווילה של מישהו עשיר. מזהים לפי הגודל ורמת הציוד. מתחלקים לצוותי שמירה ותצפיות.

שישי, יום.  

שגרה. התותחנים מבצעים ירי על הכפר במטרה להוציא את המחבלים החוצה. אנו מתצפתים ומכוונים לטווח. אין זיהוי. ירי פגזי התותחים מתקרבים עד 50 מטר מהבית. חוששים מפגיעה. אנו מבקשים שיחדלו לפני שיהיה אסון. מתגעגעים הביתה. מזה כמה ימים לא הורדנו נעליים.

שישי, לילה.  

אספקה לא הגיעה וחילקנו מחדש את האוכל. יציאה רגלית לכיוון הכפר, פלוגה ב' מובילה בהתקדמות איטית. הליכה של רבע שעה עוברת בארבע שעות. חיל האוויר והתותחנים מפילים פצצות על הכפר והסביבה. אחד החיילים מעד ונופל על אושרי, אושרי מדמם. הוא אומר שיכול להמשיך. מגיעים אל הבית, רצים ויורים ומטהרים. בקומה התחתונה יש דלת ברזל נעולה. לא מצליחים לפרוץ.

חלוקת שמירה בחדרים. גם חפ"ק מג"ד, סמג"ד וסמח"ט מגיעים, ומתקבלת החלטה לתפוס בתים נוספים כי המקום אינו מספיק. 8 וה־80 (מחלקות אחרות בפלוגה - ל.א) משתלטים על שני בתים נוספים.

(צילום רפרודוקציה: אלעד גרשגורן) 

שבת, בוקר.  

מתעוררים לשמע הידיעה כי מתוכננת התקפה של החיזבאללה. נכנסים לכוננות וסורקים. ואדים מזהה תנועה מעבר לוואדי, כולם נדרכים. הסמח"ט רוצה להכין התקפה, אולם לאחר כחצי שעה מבינים שזה כוח שלנו מפלוגה א׳.

התחלנו להשתלט על המטבח. סבאג מכין קפה, אני מכין עדשים אדומות או ׳בעגה קיצ׳רי׳, אולם חסרים הרבה תבלינים. קודם כל מלח, רסק עגבניות. בלי זה, זה יוצא טפל ולא מספיק טעים אבל משביע ומגוון. סבאג מחמם אפונה ומוסיף לאורז ומשפר את הטעם. מוצאים גם זיתים ׳דפוקים׳ ומתחילים לחלק. קיטרו על הטעם אבל כל הקערות נותרו ריקות. החברה מתחילים להיות לחוצים. אין מים ואין סיגריות.

עליתי לעמדה לתצפת וגם לכתוב קצת. צנעני מתעורר, מציץ לראות, אני מסתיר וממציא תירוץ. פתאום נזכרים באישה והילדה. ללוחם אחד יש ארבע ילדות, לי אחת, לאושרי אין - עדיין רווק.

בשעה ‭14:00‬ הייתה התרעה לירי פצמ"רים. בשעה שלוש מתקבלת התרעה שיש לתקוף את אחד המבנים. בשלוש ורבע מתחילה ההתקפה, ואז נפגעים הבתים של פלוגה ב׳ מטיל נ"ט ואחר כך אנחנו מבינים שיש גם פצועים והרוגים מהמחלקה. יוצאים לסייע ומשאירים את מתן, סיאני ואושרי מאחור לאבטח את הבית, ואז גם אנחנו מתחילים לחטוף.

הראשון פוגע כמה מטר מאיתנו, שני ושלישי וכבר מפסיקים לספור. מתקדמים תוך כדי אש לנסות ולעזור לחילוץ הפגועים ולחפות עליהם. שלומי הסמג"ד מורה על התקדמות לפי חוליות. מגיעים לחומה גבוהה, שלומי הסמג"ד יחד עם הקשר מתכופפים כדי שנתפס עליהם. אחד-אחד עוברים, אני מטפס וכבר למעלה כשפוגע עוד טיל לידנו.

במקום לרדת, אני עף על הבטן והצלעות, מפסיק לנשום אחרי מכה במפתח הלב. רוצה לנשום ומנסה אבל עדיין אין חמצן. לאחר כשלושים שניות מצליח לנשום. הכל בסדר. ממשיך להתקדם. בחומה הבאה אבני מתכופף ואנחנו מטפסים עליו ועל החומה. מביטים אל הבית שנפגע ורואים את הפצועים וההרוג על האלונקות מחולצים. ממשיכים להתקדם לעבר הגבעה השולטת.

גיא מדלג איתנו קדימה ואנו מיישרים קו מול הבית-ספר שיש חשד שממנו ירו. מתחילים ליצור אש לחיפוי, יורים לאו ומטולים, הסאגרים ממשיכים לעוף, ואז גם הפצמ"רים נופלים. אחד נופל כמה מטרים מאיתנו. השמיעה כבר אבדה. פלוגה ב׳ מחלצת דרכנו ואנחנו יורים. אחרי שהם בחוץ אני ממשיך לחלץ תוך כדי חיפוי צמוד. רק שברים מסביב.

יורדים מהגבעה ונכנסים לבית למסתור ולקבל תמונת מצב. פוגשים את ה-80 ושמחים לראות שאין נפגעים. המעטפת מתחילה להפעיל אש. קודם מסוקים, ואחר כך פגזי תותחים. אנו מתחילים לקלוט מה עבר, אש התותחים מתקרבת וכבר מתחיל להפחיד.

כעבור חצי שעה הפלוגה מתחילה לחלץ את ההרוג מפלוגה ב׳. קודם פריצה תוך ירי לחיפוי. מתחלפים באלונקה ואין קושי, רק רצים ישר ויורים שמאלה. אחד החיילים נשכב ויורה קדימה. זוהה כוח חשוד, במזל אין נפגעים - זה צה"ל. רועי המ"פ חודל אותנו. ממשיכים בריצה. רועי מבקש ממני להשמיד רכב חשוד בדרך. אני נותן לצנעני פקודה להוריד אותו עם המטול, 20 מטר. יורה ראשון באופן מיידי ופוגע מעל. אומר לו לירות שני וגם אותו מפספס. אין פגיעה ישירה, רק רסס.

ממשיך לחלץ וכבר מחוץ לכפר. בדרך פוגשים טנקים, מעלים את האלונקה על גבי הטנק, לאחר מכן מעלים גם כמה לוחמים, כאלה שבהלם וכאלה שנקעו רגל או קיבלו מכה, שום דבר רציני. ממשיכים החוצה ונכנסים לבית שליד הטנק השרוף.

החושך יורד, ואני לא שומע כלום, רק צפצופים ורחשים. תחושת חוסר תפקוד, לא יכול לפקד על החבר׳ה או להבין מה קורה מסביב. רועי המ"פ מדבר אל הפלוגה ואחר כך עוד איזה קצין מהחטיבה וכולם מקשיבים בדריכות ורק אני יושב בקצה ומחכה לתרגום. אחרי שסיימו לדבר, אני ניגש אל אבני לקבל הסבר. אבני מתקרב לאוזן ומעביר בצעקות קצת מעיקרי הדברים: מחמאות לחבר׳ה ותמונת מצב של הלחימה. אנו עוברים לבית הראשון ומעבירים בו את הלילה.

(הערת הכתב: בעקבות הפגיעה בשמיעתו, קיבל אלעד הפניה לטיפול בבית-חולים. הוא לא עשה שימוש בהפניה והמשיך להילחם לצד חבריו. לאחר נפילתו, נמצאה הפניית הרופא בכיס חולצתו. בשעה ‭08:31‬ שלח אלעד הודעת אס-אם-אס לאשתו גלית: "שמח פה, תחזיקו מעמד בחיפה"). 

יום ראשון.  

לקראת הבוקר ולפני אור ראשון יוצאים חזרה לארץ, הליכה ארוכה ומגיעים לשער. עוברים וממשיכים לטפס עד לאוטובוס ונוסעים לשלומי. ואז מתחילים, מתגלים הרגשות, אנשים מתחילים לשקוע במחשבות, לא בוכים אבל הדמעות זולגות מהעיניים. חלק כבר מתחילים להתגעגע הביתה ומבקשים לראות פסיכולוג. דווקא היותר מבוגרים הם אלו שמגלים סימני שבירה והלם, אולי בגלל שיש להם משפחות.

אני מנסה להרגיע, אבל לא לכולם אפשר להגיע. הם מסוגרים בעצמם. כל היום עובר בטלפונים ובניסיונות שינה, גם כאן קשה לישון. האזעקות מקפיצות אותך כל שעה. לאט-לאט זורמת אינפורמציה על פעילות הלילה, כל מיני תרחישים, אז מגיעה הנחיה. מתחילים להתארגן. מבצעים תירגולות ויוצאים בלילה.

ראשון, לילה.  

מתחילים ללכת רגלית. הגוף כבר כואב והשרירים תפוסים. אנו כבר לא צעירים ובטח לא בסדיר, אבל מחזיקים מעמד. ברקע הפצצות מס ביב. מגיעים אל נקודת המארב, המפקדים בוחרים עמדות יום לשלוש החוליות, ה-8 יהיו מקדימה, החפ"ק מאחור כאבטחה.

יום שני.  

נכנסים לעמדה ומתחילים בסבב התצפיות. היום עובר ואני מאבד סבלנות, יושבים על אבנים חדות ללא אפשרות להתמתח. מרגישים קלסטרופוביה ומחנק.

הצבא מפעיל לחץ על החיזבאללה שבכפר. במשך שעות תותחנים, שריון וחיל אוויר מורידים פצצות וכותשים את הכפר, מנהלים אש כמו בספרים. לאחר מכן עובר צוות משא ומתן שקורא ברמקולים למחבלים להיכנע.

פותחים את מנשא האוכל ומגלים שצנעני הביא שטויות במקום אוכל. כל מיני במבות ועוגות, עוגיות במקום טונה, לוף, תירס ודברים אכילים וטעימים. אני מכין לחמניה עם טונה ותירס לחבר׳ה ומחלק להם. מזל שמצאנו איזה קופסה וחצי בין כל השטויות. א. מזיע ולא רוצה לאכול. הבטן עושה לו בעיות.

מפקד חוליית ה-‭,8‬ מודיע שהוא זיהה שינוי בתוך אחד הבתים בכפר. מציעים להעלות מסוק ולהוריד את הבית. לא עובר. הטנקים בעמדה אחורית ואין להם זווית ירי. מתקבלת החלטה שה-8 יירו את הנ"ט. מתחילים בהתארגנות.

כל הציוד בעמדה. ההוראה שהירי יתבצע בשעה ‭,7:30‬ לאחר מכן מטווח מרגמות 81 מ"מ של מחלקה 7 שלנו, מכוון את מש"ק ה-7 אל הבית כדי שברגע הפקודה יהיה מוכן לירי. ה-7 יורים אחת ללא פקודת ירי. הכוונות נחשפות ומחליטים לירות את הנ"ט. יורים ופוגעים בול. אם היה מישהו בחדרון החשוד, הוא כבר איננו.

מתקפלים מהעמדות ומתחילים לחזור בחזרה לארץ. בדרך המג"ד אומר לרועי המ"פ שצריך לחזור ולחפות לגדוד 7003 שנכנס פנימה. מבואסים, מתארגנים להישאר.

יום שלישי.  

במשך הלילה שומעים לחימה. יותר מאוחר מגלים שאחד הטנקים נפגע בנ"ט ויש הרוג ופצועים. לקראת בוקר מתקפלים וחוזרים לישראל. מנוחה. במשך היום מתקבלת פקודת הכנה ליציאה למארב. הצוותים שנחו אתמול יצאו ואנו נישאר לנוח. מישהו מזכיר לנו שהיום יום האהבה ט"ו באב ואני שולח פרחים לאשתי וגם לגיסי ואשתו העתידית שאמורים להתחתן היום. הצוותים יוצאים למארב בסביבות השעה ‭,19:30‬ ואני מקבל החלטה ויוצא לחתונה.

תופס מונית ספיישל, משלם 300 ש"ח, ויוצא לכיוון בית ליד בשעה ‭.20:00‬ מגיע בשעה ‭,21:25‬ ומאחר בחמש דקות את החופה. כולם מתרגשים לראות את החייל שחזר מהצפון הבוער. הילדה אלה לא מבינה מי אני ולוקח לה זמן לעכל שזה אבא. רק לאחר דקות ארוכות היא מחייכת ומגיבה אליי. האישה גלית משתוללת איתנו, וכן גם ההורים והחברים. היה שווה את הכסף.

נגמרת החתונה ומתחילים לצאת צפונה. מגיעים להורים ומשאירים את הילדה לישון אצלם. גלית ואבא שלי ייקחו אותי לשלומי. כל הדרך אבא מספר לי על המלחמות שעבר ועל האח שנפל ואיך ניסו למצוא ולאתר את הגופה. הגענו לשלומי, וברקע קולות רעם התותחים. גלית מתחילה לפחד. נפרדים לשלום.

* * *

אלעד שירבט עוד כמה מילים בטרם הלך לישון וכך מסתיים היומן. איש אינו יודע מדוע לא המשיך לכתוב, אולי בשל מחסור בזמן, אולי סיבה אחרת. ארבעה ימים לאחר מכן הוא נהרג כשניסה לחלץ את חבריו הפצועים.

במכתב ששלח מפקד היחידה סא"ל שי שאנן לבני משפחתו של אלעד, נכתב: "במהלך קרב חטיבתי לכיבוש הכפר עייתה א־שעייב נפגעו חיילים רבים מהגדוד. אלעד השתתף בכוח חילוץ הנפגעים ועשה זאת בגבורה ובאומץ לב תוך שהוא נושא על גבו פצועים. טיל נגד טנקים פגע בנקודת פינוי הפצועים ואלעד נהרג מפגיעה ישירה זו.

"אלעד היה לוחם מעולה, סמל מחלקה מצטיין ששאף להשתתף בכל משימה ועשה זאת באחריות ורצינות ראויים לשבח. אלעד היה מסוג החיילים שכל מפקד היה רוצה לצידו ובשל כך נבחר להוביל את המחלקה. הוא מהווה דוגמא ומופת לטובים שבחיילים‭."‬

בבית הוריה של גלית על הכרמל, שם היא מתגוררת היום, תלויות תמונות של אלעד החייל. בתו הפעוטה אלה, בת 15 חודש, כבר יודעת לזהות בהן את אבא, אותו לא תפגוש לעולם. "אבא, אבא לי‭,"‬ אומרת הקטנה ומילותיה מעלות מחנק בגרון.

גלית מביטה בעינים עצובות בבתה ואומרת: "הפנקס הזה הוא הדבר האחרון שאבא שלה נגע בו, ומבחינתי הוא חשוב לא פחות מטבעת הנישואין שלנו שהייתה עליו כשהוא נהרג ושהביאו לי בשבעה. אלה הייתה בת 10 חודשים כשאבא שלה נהרג. לא יהיה לה ממנו שום זיכרון. חשוב לי שהילדה הזאת תגדל ותכיר אותו, שתדע מי היה אבא שלה‭."‬

"בשבילי היומן הזה הוא הדבר הכי חשוב‭,"‬ אומר אביו של אלעד, עצמון, וכתפיו רועדות, "אבל לצערי, זה לא יחזיר את אלעד. היומן נותן הצצה נדירה לאיזה אדם היה הבן שלי. למדתי על אלעד דברים שלא ידעתי, איזו נפש טובה הייתה לו. קראתי ביומן ואני יודע שהבן שלי היה גיבור‭."‬

גלית מספרת בקול רועד על עוד מזכרת אחרונה שיש לה מאלעד: מכתב שכתב לה לפני ארבע שנים, במהלך שירות מילואים שביצע בשכם. אלעד חשש שלא ישוב משם וכתב לה מכתב פרידה. גלית כעסה, היא לא רצתה לחשוב על דברים כאלה. ארבע שנים לא פתחה את המכתב, עד לאחר נפילתו בלבנון. רק אז הוציאה את המכתב ממחבואו.

"גליתוש‭"...‬ פתח אלעד את המכתב, אותו כתב בחודש אפריל ‭,2002‬ "לפני ימים מספר, בטקס יום הזיכרון, הקריאו מכתב, מכתב שנראה כמו נבואה שנכתבה עלי. במכתב הזה כתב חייל מילואים לחברתו גלית על אהבתו אליה ועל אהבתו למדינה ומוכנותו לשלם את המחיר היקר מכל, מחיר החיים.

"מדוע אני כותב לך כל זאת? מפני שהמכתב ההוא מתאר את רגשותיי, והחייל שכתב אותו איננו עוד - כשם שייתכן שגם אני אינני עוד. אני לא יודע אם אני אוהב את המדינה עד כדי כך שאשמח לשלם מחיר זה, אך אני יודע שאני אוהב אותך, את משפחתי ואת חבריי - ובשבילכם אני מוכן לשלם, ובשביל השקט והשלום שלא ידענו, ובשביל העתיד של הילדים, והעבר של הבוגרים שחלמו על בית והפכו את החלום למציאות.

"אהובתי, אני מצטער שלא הייתי חזק כמוך, שלא יכולתי להגיד כן ולא כשהייתי צריך. ולא יכולתי לצעוק וללחוש או סתם להגיד ׳אני אוהב אותך׳. ואני רוצה לצטט את ערן צור מלהקת כרמלה, גרוס וואגנר: ׳עכשיו תשמעי את איך שאצעק, אני אוהב אותך׳‭."‬

את מכתבו סיים אלעד במילים: "את יודעת כמה מוזר ומקרי העולם. בשלושת הלילות האחרונים שבהם שמרתי בעמדה עם הרדיו, היה את השיר הזה שכתבתי לך עליו, ושוב צעקתי לך: ׳אני אוהב אותך'".